מביא את דברי רבותינו הראשונים שזמן יציאת הצום הוא בצאת הכוכבים
איתא בתענית (יב.) ואמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית. וכתב הר"י מלוניל (תענית ג.) וז"ל שלא שקעה חמה. שלא השלימו לגמרי שאכל קודם "צאת הכוכבים". וכ"כ התוס' בע"ז (לד. ד"ה מתענין) דמה שאנו נוהגין להתענות עד צאת הכוכבים, אע"ג דאמרינן בפ"ק דתענית כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית, משמע דבשקיעת החמה סגי, והוא ה' מילין קודם צאת הכוכבים, לא מחתינן נפשין לספיקא. ועוד דשמא לשון שקעה ר"ל שקעה לגמרי. ע"ש. גם בתוס' בזבחים (דף נו. ד"ה מנין) כתבו שקבלה בידם שמה שאמרו כל תענית שלא שקעה עליו חמה דהיינו בצאת הכוכבים. ובתוס' במנחות (כ: ד"ה נפסל) כתבו שמנהג אבותינו תורה היא שהכל נוהגין להתענות עד צאת הכוכבים. ואף בתוס' שאנץ (ע"ז לד. ד"ה ומעשה) כתב ושקיעת החמה דגבי תענית נראה דהיינו צאת הכוכבים, אע"פ שיש כמה ענייני שקיעת החמה, כדאמר בסוף במה מדליקין ובזבחים גבי דם שנפסל בשקיעת החמה, ואע"ג דאמרינן גבי ט' באב בין השמשות שלו מותר, ה"מ בעיולי יומא דתוספות בעלמא, אבל אפוקי יומא לא שרינן.[1]וכ"כ רבינו אלחנן בתוספותיו לע"ז (לד.) וז"ל, וזמן דשקיעת החמה דקאמר יש לפרש דהיינו שקעה לגמרי בצה"כ. וכן אנו נוהגין להתענות עד צה"כ. ואע"ג דשקיעת החמה רחוק מצה"כ, לשון שקעה חמה משמע ששקעה לגמרי, ור' הוה אומר דשמא א"צ להתענות ממש עד צ"ה, מדאמר אפי' בט"ב דבין השמשות שלו מותר במקום שנהגו (עיין פסחים דף נד:), וכ"ש בשאר תענית. ונ"ל דל"ד לט"ב דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא, דבהא בט"ב אמרינן אע"ג דאוכלין ושותין מבעוד יום וחמור משאר תענית, מ"מ לא החמירו כ"כ שיצטרך להתחיל התענית מבה"ש, אבל בסוף התענית ראוי לאסור עד סוף היום, ואין ראיה מביה"ש דט"ב להקל.
ובספר תשב"ץ קטן (סי' א) הביא שרבו מהר"מ מרוטנבורג רגיל לעולם בליל שבת לאכול עם שקיעת החמה ואינו ממתין ממש עד הלילה.[2] ובהגה שם הביא מ"ש רבינו פרץ בשם רבינו אלחנן דאפילו תענית רשות מתענה עד צאת הכוכבים, והא דאמרינן (תענית יב.) כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית, דמשמע הא שקע שרי אפילו קודם צאת הכוכבים, לאו מילתא היא דשקעה דהתם היינו גמר שקיעה דהוא צאת הכוכבים, דתרי גווני שקיעות נינהו כדפי' בתוס', ואע"ג דבתשעה באב איכא למאן דאמר בין השמשות שלו בכניסתו שרי, שאני עיולי מאפוקי יומא. ע"ש. וכן הוא בהגהות סמ"ק (סי' צו אות מא). הובא בהגהות מיימונית (פרק א מהלכות תענית הלכה יד) וז"ל הרבה בני אדם נוהגים לאכול מיד כששקעה החמה, מיהו בתוס' דע"ז (שם) פירש רבינו אלחנן פוק חזי מאי עמא דבר שנהגו להתענות עד צאת הכוכבים אפילו בתענית יחיד, וההיא דשלא שקעה עליו חמה, רצה לומר גמר שקיעה, ואע"ג דבגמ' (עיין שבת לד:) מוכח דבגמר שקיעה מתחיל בין השמשות דהוא קודם צאת הכוכבים, מ"מ לפי שאין העולם בקיאים מה הוא סוף שקיעה, לכן נהגו להמתין עד צאת הכוכבים, ואע"ג דבגמ' (עיין פסחים נד:) מוכח דאי לאו חומרא דתשעה באב בין השמשות שלו הוה שרי, משמע דבשאר תעניות שרי ספיקא דידהו. וי"ל שאני עיולי יומא מאפוקי יומא, דבעיולי יומא היינו ליכנס בתענית שרי בין השמשות שלו כגון ערב תשעה באב, אבל לאפוקי יומא פירוש סוף התענית מספיקא לא נפיק עד צאת שלשה כוכבים דאז הוי ודאי לילה. ע"כ.[3]
וכן פסק הרא"ש (תענית פ"ק סי' יב) דהיינו עד צאת הכוכבים, ואע"ג דאמרינן בפסחים (צד.) דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים ה' מילין, פר"ת היינו מתחילת שקיעת החמה כשהחמה מתחלת ליכנס בעביו של רקיע, אבל שקיעת החמה, היינו סוף שקיעה, והוא זמן צאת הכוכבים. ע"כ. [וכ"כ בתוס' הרא"ש (עירובין מא. סוד"ה מתחיל) וכל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית. צריך להשלים עד צאת הכוכבים. ומ"ש בשו"ת בשמים ראש (סי' קיב) על דבר התעניות בשלש צומות, בשם הרא"ש שאינו צריך לחכות לצאת הכוכבים ודי בשקיעת החמה. ע"ש. דבריו נסתרים מדברי הרא"ש בפסקיו, ונודע מ"ש מרנן ורבנן אודות השו"ת הנ"ל. וכן פסק מר בריה דרבינא בספר טור או"ח (סי' תקסב). ע"ש].
וכ"כ רבנו ירוחם (נתיב יח חלק ראשון) וז"ל כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית, דפשוט בתעניות, פירוש, מי שקיבל עליו תענית סתם צריך להתענות עד סוף שקיעה"ח. וכן פירש ר"ת לא בהתחלת שקיעתה שהוא מהלך ה' מילין אלא עד סוף שקיעתה שהוא שעת יציאת הכוכבים, כלומר עד צאת הכוכבים וכו', ונ"ל דמ"מ בתענית צבור שהוא סתם צריך להתענות עד צאת הכוכבים, ופירוש צאת הכוכבים עד מתי הוא לילה וכמה כוכבים יראה כתבתיו בריש נתיב יב בענין שבת. ע"כ. ושם בנתיב יב כתב שזמן כניסת שבת הוא בעת ראיית ג' כוכבים בינוניים. ע"ש.
גם הראבי"ה בח"ג (סי' תתנח) כתב וז"ל, אמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית. ופירוש שקעה עליו החמה נראה לי ששקעה לגמרי, כדאיתא בריש מסכת ברכות ובא השמש וטהר טהר יומא כדאמרי אינשי איערב יומא אידכי שמשא, ומשמע התם דהיינו צאת הכוכבים, דקפשיט מברייתא דקתני וסימן לדבר צאת הכוכבים וכו'. ע"ש. והובא להלכה במרדכי (תענית סי' תרכה).
ומ"ש סבו הראב"ן בהל' תענית וז"ל א"ר חסדא כל תענית שלא שקעה עליו החמה לא שמיה תענית דאם מקבל משעה לשעה ולא השלים עד הערב, אם קיבל תענית כל היום לא יאכל עד שתשקע החמה. עכ"ל. י"ל דשאני תענית יחיד מג' תעניות, וע"כ למימר הכי שהרי איהו כתב בריש הספר (סי' ב) דאע"ג דאמרי אמוראי דשיעור בין השמשות ג' חלקי מיל ולא יותר, היינו לר' יהודא דאמר הכסיף העליון ושוה לתחתון לילה, אבל אנן קיימא לן בברכות (ב:) דעד צאת הכוכבים יממא הוא. ע"ש. א"נ דהאי עד שתשקע החמה דקאמר, היינו צאת הכוכבים, וכפי שפירשנו בדעת הנ"י הנז' לקמן.
ובספר הבתים כתב בהלכות תענית (פרק א אות ח) יש מי שכתב שבכל התעניות מלבד תשעה באב ויום הכפורים בין השמשות שלהם מותר, ואין צריך להמתין עד צאת הכוכבים. ותשעה באב שבא בשבת נדחה ובין השמשות שלו מותר. והראב"ד כתב שמתענה לשעות הוא שאין צריך צאת הכוכבים, אבל בשאר תעניות צריך צאת הכוכבים. ואע"פ שהראשון נראה עיקר, ראוי לחוש לדבריו. ע"כ. וחזינן מיניה שכן הוא דעת הראב"ד שצריך לחכות לצאת הכוכבים.
וכ"כ בספר המנהיג בהלכות חנוכה (בהוצאת מוסד הרב קוק ח"ב סי' קמז עמוד תקכט) וז"ל משתשקע החמה [ר"ל מ"ש בגמ' בשבת (כא:) שמצוות נרות חנוכה משתשקע החמה] כשקיעת החמה בתענית, דאמר שמואל [רב חסדא] כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית, דהוא צאת הכוכבים, דמעלות השחר ועד צאת הכוכבים יממא, כדכתיב בקרא בעזרא ומייתינן להו בריש ברכות, דמשקיעת החמה הראשון עד צאת הכוכבים ה' מילין (אולי צ"ל ד' מילין), כדאמ' בפרק שיני וחזי כשרגא בטיהרא וליכא פרסומי ניסא, אלא משקיעת החמה הראשון (צ"ל האחרון, ושו"ר שכן גרסו בספר שלחן לחם הפנים סי' תרעב, ובספר בירור הלכה מהדורא תליתאה סי' תרעב עמוד רעד) ואילך. ע"כ. (וע"ע מ"ש בביאור דבריו בתשובה בענין זמן הדלקת נרות חנוכה). וכ"כ בספר האגודה (תענית פ"א סי' ח) פירש שקעה עליו חמה, שוקעת לגמרי דהיינו צאת הכוכבים, כדאמר בריש ברכות. ע"כ.
וכ"כ רבי חיים מטודילה בספר צרור החיים (עמוד קעא) ויש בני אדם שהיו נוהגים לאכול משתישקע החמה וסומכין אל האי דאמרינן (תענית יב.) כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית, משמע הא שקעה עליו מותר. ורבי' אלחנן ז"ל כתב דטעות הוא, ומאי דאמרינן שלא שקעה עליו חמה גמר שקיעה הוא, דהיינו צאת הכוכבים. ופוק חזי מאי עמא דבר ואינן אוכלין עד צאת הכוכבים. ע"ש. וכ"כ עוד בספרו הנקרא שיטה לבעל הצרורת (עמ"ס תענית יח:) וז"ל, ולעיקר שמעתין איכא למידק דקתני כל תענית שלא שקעה משמע הא שקעה מותר לאכול ומכאן היו נוהגין הרבה בנ"א מיד ששקעה חמה ולא היו ממתינים לצאה"כ. ורבנו אלחנן כתב, חדא דכיון דחזינן מה עמא דבר ונהגו להתענות עד צאה"כ, והא דאמרינן הכא שלא שקעה ר"ל גמר שקיעה והיינו צאה"כ. עכ"ל.
והנה בספר יראים (ס"ס רעד) כתב לפרש את מ"ש חז"ל שכל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית, הא שקעה אע"פ שאין הכוכבים נראים הוי תענית שלילה גמור הוא כפירושי. ע"ש. והוא לשיטתו שפירש את מ"ש בגמ' בשבת (לד:) איזהו בין השמשות משתשקע החמה וכו', ר"ל מעט קודם שקיעת החמה, ולשון משתשקע משמע הקדמה, וממילא בשעת השקיעה הוי לילה אע"פ שאין כל הכוכבים נראים כי אם ג' כוכבים, אולם לפי דעת רוב ככל רבותינו הראשונים שחלקו על דבריו וסברו שבין השמשות לא מתחיל רק בשקיעה (ולא ג' ריבעי מיל לפני השקיעה) לפ"ז ע"כ למימר דבעינן לחכות עד זמן שאנו רואים את יציאת הכוכבים ג' כוכבים. (וג' כוכבים הנראים בשקיעה לא נחשבים).
ומ"ש בחידושי נימוקי יוסף (תענית דף כא מדפי הספר) פירוש שלא שקעה. שאכל קודם שקיעת החמה. ע"כ. [הנדפס בנפרד]. י"ל דהאי שקיעה היינו צאת הכוכבים, וכמ"ש בספר מנחת כהן (מאמר ראשון פרק עשירי) להוכיח שרש"י קורא שקיעת החמה לצאת הכוכבים. ובפרק יא פירש כן אף בדעת הרמב"ם. ע"ש. ודו"ק. ומ"ש "פירוש" לא אתא לאפוקי צאת הכוכבים, אלא אתא לבאר מ"ש שם בגמ' שכל שלא שקעה עליו החמה אינה תענית, ר"ל שאם אכל קודם שקיעת החמה, דלא עלתה לו התענית.
ואף שראיתי כעת מ"ש רבינו אברהם בן הרמב"ם בספר המספיק לעובדי ה' דבשאר תעניות מלבד תשעה באב ויוה"כ מתענים עד שקיעת החמה משום דהוי סד"ר ולקולא. (הובא בקובץ בית אהרן וישראל החדש). [וע"ע בדברי ספר הבתים הנ"ל]. מ"מ הרי כתב בהגהות בן ארי בסי' רסא (נדפס בילקוט מפרשים שבסוף השו"ע בהוצאת מכון ירושלים) לצדד במ"ש מהר"מ אלשקר (סי' צו) בשם תשובת רבי אברהם בן הרמב"ם שכל עוד שלא תשקע כל עגולת השמש הרי זה יום. היינו כשאין נראית זריחתה על פני ההרים, ושלפ"ז יתיישב המציאות בא"י עם פשטות הסוגיא, ויוצא איפוא דלענין התחלת בין השמשות אינו ברור כל כך, אבל לענין סוף זמן בין השמשות ראוי להחמיר להתחיל מזמן סילוק זריחתה ממקומות הגבוהים. ע"ש. וע"ע מ"ש בזה בשו"ת ברכי"ה (ח"ט חאו"ח סי' כד בהערה 6). ע"ש. ולפ"ז מאחר ולא ברור מהו השיעור הנ"ל צריכים לחכות עכ"פ לצאת הכוכבים. ובכל אופן אנו אין לנו אלא דברי מרן השו"ע שקבלנו הוראותיו, ואיהו הורה דבעינן לחכות עד צאת הכוכבים וכדלקמן.
♦
ב.
פסקם של רבותינו בעלי השו"ע ושאר גדולי האחרונים
ומרן הב"י באו"ח (סי' תקסב) הביא את דברי התוס' והרא"ש והגהות מיימון בשם סמ"ק הנ"ל ללא שום עוררים. וכן פסק בשו"ע (סעיף א) וז"ל כל תענית שלא שקעה עליו חמה, דהיינו שלא השלימו עד צאת הכוכבים אינו תענית. וכתב הרמ"א דהיינו שיראה ג' כוכבים בינונים. והמג"א הביא את מ"ש הב"י בשם הגהות מימוניות דאפוקי יומא חמיר מעיולי יומא.ואף כל מפרשי השו"ע ששתקו לדברי מרן והרמ"א בזה, ש"מ שסברו וקיבלו את דבריהם בחרדת קודש, וכבר כתבנו בשו"ת ברכי"ה בכ"ד כלל חשוב זה, ומיניה לא תזוע.
וע"ע בספר בית מאיר (סי' שמב) שאף שצידד בתחילה להקל בזה משום שיש לומר ספק בין השמשות לקולא במילתא דרבנן אף באפוקי יומא, מ"מ מסיק שמאחר ואין אנו בקיאין בבית השמשות שמתחיל מיד בתר גמר השקיעה, והוא שיעור קצר עד צאת הכוכבים, לפיכך יש להחמיר בזה. ע"ש.
גם בשו"ת בנין שלמה (כהן, ס"ס לו) אף שהעיר שנראה דגם המרדכי והגהות מיימון לא כתבו זה רק לענין תענית יחיד שהאדם מקבל על עצמו, ודמי לאומר ככר זו היום קודש ולמחר חול, אבל בתעניתים הקבועים או גבי שבת ויו"ט לענין איסור מלאכה בבה"ש, נראה דלא שייך לחלק כלל וכו'. אפ"ה מסיק, ומיהו מסתימת כל הפוסקים משמע דצריך להתענות גם בע"ש עד צאת הכוכבים ואפילו בתענית יחיד, וכ"ש בעשרה בטבת שחל להיות בע"ש דצריך להתענות עד צאת הכוכבים ממש.
♦
ג.
בירור דעת הגר"א
ובביאור הגר"א (סי' תקסב סעיף א) העיר על מה שחילק הגהות מימוניות דשאני עיולי יומא מאפוקי יומא, שדעת רבנו יונה והרא"ש בסוף פ"ב דשבת דבין השמשות בתענית יחיד מותר אפילו באפוקי יומא. ע"ש. ובספר לוית חן (אות קכה ד"ה והנה) הוכיח מזה דאינהו סברי שאף בבין השמשות של יציאת הצום אמרינן ספקו להקל, ובכלל אף בבין השמשות של יציאת שבת, שיש להתיר שמות וכדין בין השמשות של כניסת שבת. ע"ש. ושנה פרקו בספר חזו"ע שבת ב' (עמוד שנד). אולם למטוניה דמר יוצא שהרא"ש סותר את עצמו בזה, שהרי איהו גופיה כתב במס' תענית (פ"ק סי' יב) שזמן יציאת הצום הוא בצאת הכוכבים. וע"כ למימר שלא היקל בזה רק בתענית יחיד, שנעשה ברשות האדם, אולם בשאר תעניות חובה אף איהו יודה דבעינן לחכות עד צאת כוכבים, משום דשאני עיולי יומא מאפוקי יומא. שו"ר שכן ביאר דבריו בספר דמשק אליעזר (סק"ב). ע"ש. והנאני.ומלבד כל האמור כתב הגר"א לעיל מיניה שלענין זמן יציאת תענית יש להחמיר מדינא עד צאת הכוכבים, כיון שנפסקה הלכה בגמ' בשבת (לה.) כרבי יוסי לחומרא, והיינו שבין השמשות של רבי יוסי מתחיל לאחר בין השמשות של רבי יהודה, ושיעורו כהרף עין. וכ"כ עוד בסי' רסא סעיף ב. ע"ש. [והביא דבריו המ"ב בסי' תקסב בשער הציון (סק"א). והוסיף שכ"כ בקרבן נתנאל. ובמהדורת דרשו (בהערה 3-4) ציינו לעוד כמה מקומות שהתייחס המ"ב לשיטת רבי יוסי. וע"ע במ"ש בסי' רסא בהערה 31. ע"ש].
ומ"ש רבי צבי הירש ז"ל בספר פסקי הגר"א בביאור דעת הגר"א דאסור לאכול בכל תענית עד צאת הכוכבים דהיינו עד אחר שבעה עשר דקות אחרי השקיעה. ע"ש. הכוונה היא במקום שג' כוכבים נראים לאחר השקיעה, א"נ אין הכוונה לשקיעת גלגל החמה שנעלם מעינינו, אלא הכוונה היא כשהאדמומית הנראית במערב תעלה למעלה ותיעלם, והזמן בזה הוא בין 10 ל-15 דקות לאחר הזמן הנ"ל וכנ"ל.
♦
ד.
משא ומתן בדברי הרב שפת אמת
וע"פ כל האמור מ"ש בספר שפת אמת (תענית שם) לבאר בדעת הרא"ש דלאו דוקא נקט צאת הכוכבים, ועיקר כוונתו על סוף שקיעה, רק משום דמספק מחמירין להתענות עד צאת הכוכבים נקט צאת הכוכבים, ושכ"כ התוס' בע"ז ובמנחות. ע"כ. וכיו"ב כתב הגרא"ז מלצר ז"ל בסוף תשובתו הנדפסת בסוף ספר בין השמשות לפרש בדעת הרא"ש דמאי דקאמר דעיקר שקיעת החמה היינו צאת הכוכבים, ר"ל השקיעה השניה, והאריך בזה עוד בספר אבן האזל בקונ' ביהשמ"ש (פ"א דק"ש הלכה א דף טו ע"א ד"ה ואמנם). ע"ש. הנה לפי מ"ש התוס' ועוד דשמא לשון שקעה ר"ל שקעה לגמרי, נראה שאינו חומרא בעלמא אלא מעיקר הדין, והוא מכמה טעמים שנזכרו בדבריהם וכנ"ל.ומ"ש שם שעמא דבר דמקילין לאכול בבין השמשות. וע"ש עוד מ"ש בזה. נראה דשאני אתריה דמר שצאת הכוכבים היה לאחר ד' מילין מהשקיעה וכפי שיטת ר"ת, משא"כ במקומנו. ושו"ר שכ"כ בספר בירור הלכה תניינא (סי' תקסב עמוד רסח ד"ה וי"ל). ע"ש. [גם מ"ש בספר ערוך השלחן (אותיות ח-יא) להקל בזה, י"ל דאיהו קאי באתריה שהיו נוהגים להוציא את השבת לאחר ד' מילין מהשקיעה. עיין ודו"ק. שו"ר שכ"כ בספר פסקי תשובות (אות א). ע"ש].
♦
ה.
הערה בדברי הרב שבט הלוי
ומ"ש בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' עב) דמוכח בראשונים דזה פשוט בעיניהם דכל תענית שלא שקעה חמה היינו משהגיעה השקיעה לא צאת הכוכבים, ודין צאת הכוכבים נולד מטעם שאין בקיאים לדעת זמן תחילת שקיעה אחרונה. ע"ש. הנה בתוס' בע"ז (שם) מבואר בתירוצם האחרון שחז"ל גופייהו החמירו בזה דבעינן צאת הכוכבים.ומה שאמרו חז"ל לישנא דכל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית, ולא אמרו שזמן צאת הצום הוא בצאת הכוכבים, נראה שמאחר שבגמ' לעיל מיניה דנו בדין תענית שעות, קאמרי הכא שהתוקף של צום רגיל אינו אלא עד שתשקע החמה, והיינו סוף השקיעה שהוא צאת הכוכבים, ומאי דנקטי לישנא דלא שקעה החמה, הוא ביחס לגמר הצום באותו יום, שעד שלא שקעה החמה לא נחשב לצום, אך לעולם הכוונה היא לצאת הכוכבים.
♦
ו.
דברי הפוסקים מהדור האחרון
ובספר כה"ח (סי' שלא ס"ק לה) כתב, ואין מלין בשבת אלא א"כ נולד אחר צאת ג' כוכבים בינונים דאז הוי לילה ודאי, כמ"ש ר"ס תקסב ובכ"מ, וזמנם הוא כמו שני שלישי שעה אחר שאין השמש נראית עוד על הארץ, כמ"ש לעיל ר"ס רסא. יעו"ש. ע"כ. ומבואר שגם לגבי תענית דסי' תקסב יש לחכות ב' שלישי שעה. גם בשו"ת זבחי צדק (ח"ב חיו"ד סי' יז עמוד סו, וח"ג סי' קד עמוד קצח) כתב לאחר ז"ך דקים מהשקיעה פותחים את הצום. ע"ש. (ושם מדבר על כללות הצומות). ואף בספר שלחן לחם הפנים (סי' תקסב סוף אות א) כתב שנוהגים לפתוח הצומות בצאת הכוכבים. וכ"כ בספר קשו"ע (טולידאנו, סי' שצז סעיף א).וכן ראיתי לרבנו הרנ"ך זצ"ל בספר מעשה נסים (עמוד קנו אות ט) שכתב ודע שזמן האכילה במוצאי חמש תעניות (מלבד יום הכיפורים) הוא בזמן ג' כוכבים הנז' באות ח. ע"כ. ושם באות ח כתב שזמן שלושה כוכבים בינונים פה ירושלים ת"ו ברוב השנה הוא כ"ה דקים אחר השקיעה, ורק בשלושה חדשים וחצי בקיץ יש שנוי. והם: חצי הראשון של חודש מאי כ"ו דקים וחצי, השני כ"ז דקים, ובחודש יוני כולו, וחצי חדש יולי כ"ח דקים, וחצי השני של חדש יולי כ"ז דקים, וחצי אוגוסט הראשון כ"ו דקים. ושאר כל ימות השנה כ"ה דקים. ע"כ. [ובלוח שיח ישראל שיצא לאור ע"י רבי יעקב כהן ז"ל שהיה מאוד נפוץ בדור הקודם (ואף היום יוצא לאור ע"י בני משפחתו), נרשמו זמן יציאת הצום לפי מ"ש הרנ"ך הנ"ל. ע"ש].
ואף בשו"ת אור לציון (ח"ג פרק כט הלכה כה) כתב שסיום הצום בט"ב הוא כעשרים וחמש- עשרים ושבע דקות לאחר השקיעה. ושם בביאורים כתב שנתבאר בשו"ת אור לציון (ח"א חיו"ד סי' ד) שיש להחמיר לחוש לצאת הכוכבים עד עשרים ושבע דקות. ע"כ. ולפ"ז נראה שכן הדין אף בשאר צומות שהרי כתב בשו"ע וברמ"א שסוף זמן הצום הוא בראיית ג' כוכבים בינונים. עיין ודו"ק.
גם בספר נטעי גבריאל על הלכות בין המצרים (ח"ב, עמוד תרטז) דן אודות אתרייהו (באמריקא באזור חסידות סאטמאר) שנוהגים כשיטת ר"ת, האם יש להקל לצעירים בני י"ג שעדיין לא הורגלו כ"כ בתענית, שסגי להו להתענות עד זמן צאת הכוכבים לשיטת הגאונים, וכתב שם כמה ספקות בדבר, ומסיק שבמקום הצורך וכנ"ל יש לסמוך בזה על זמן צאת הכוכבים לפי שיטת הגאונים. ע"ש.
גם בשו"ת יצחק ירנן (ח"ג חאו"ח סי' כ) כתב שיש לחכות עד צאת שלשה כוכבים בינונים. ע"ש. [ומה שחזר בו מזה בחלק יב (סי' מד-מה) והורה שזמן יציאת הצום הוא בשקיעה, מלבד צום ט"ב שדינו כדין יוהכ"פ, שאז צריך לחכות שלושים דקות, והביא כמה ראיות לדבריו. ע"ש. אולם במכת"ר המעיין בכל דברינו בתשובה הנוכחית יחזה שאין דבריו מכוונים בזה].
♦
ז.
הערה בדברי הגרי"מ טוקצינסקי ז"ל
וע"פ כל האמור מ"ש הגרי"מ טוקצינסקי ז"ל בספר בין השמשות (עמ' עא-עה) לגבי שאר צומות (חוץ מיוה"כ וט"ב) שהמיקל לאחר ג' רבעי מיל (קרוב ל-17 דקות אחר השקיעה), יש לו על מה לסמוך. ע"ש. [ושם בעמוד סח כתב וז"ל ואנחנו רואים מימים ימימה פה עיר וארץ הקדושה נוהגים במילי דרבנן להקל בשיעור ג' רבעי מיל הוא זמן צאת הכוכבים שבגמרא. וכן שמעתי וראיתי עושים עפ"י הוראה המורה הירושלמי ח"ז מו"ר הגאון שמואל טלאנט זצ"ל. וכנראה גם עפ"י מנהג שאר הגאונים מייסדי הישוב האשכנזים, ומורי ההוראה כמו הגאון ר' זונדל סלאנטער זצ"ל והגאון רבי ישעיהו ברדקי זצ"ל. וכן גם גאוני הספרדים דקדמאי שהטביעו חותמם על המנהגים בארץ הקודש. ע"כ]. וכן פירסם את הזמן הנ"ל בלוח א"י (ושם כתב זאת בסתמא בתור הוראה כללית). וביאור דבריו דאיהו סבר שכל מה שהצריכו הפוסקים ראיית ג' כוכבים בינונים הנראים לסתם בני אדם הוא דוקא במילי דאורייתא, אולם במילי דרבנן סגי בשיעור ג' רבעי מיל, וע"ע בספר זמנים כהלכתם (פ"ח סעיף ג) מ"ש עוד בביאור דבריו.אולם לאחר הקיד'ה חמש מאות אם איתא להאי חילוקא למה סתמו כל הגדולים הנ"ל וכתבו בסתמא דבעינן ראיית ג' כוכבים, שמשמע שצריך שתהא ראיה של סתם בני אדם, ושיעורו בין 25 ל-28 דקות (תלוי בזמני השנה וכנ"ל).
ומה שהביא בסוף דבריו מה שראה את הגר"ש מסלנט ז"ל שהיקל במוצאי תענית להתפלל 10 דקות אחר השקיעה, וצוה לקרא אח"כ פעם שנית ק"ש בזמנה לצאת ידי חובתה, והיינו שבנוגע לתענית סמך על ג' ריבעי מיל. ע"ש. ור"ל שהרב הנז' הוציא את הצום לאחר 17 דקות לאחר השקיעה. אולם במכת"ר אין לזה הבנה, שזמן תפלת ערבית עם חזרה על ק"ש הוא בין 15 ל-18 דקות, ויוצא איפוא שהזמן הנ"ל עם תוספת של 10 דקות שלפני תפלת ערבית הוא בין 25 ל-28 דקות, ובנוסף עד שמגיעים האנשים לביתם לפתוח את הצום, זמן זה לוקח בין 5 ל-10 דקות. וכן יש להעיר על שאר השמועות שהביא בשם כמה גדולים, וכבר נודע מ"ש מרהן ורבנן אודות הפסקים הנאמרים מפי השמועה, ובאו לצ'יון בשו"ת ברכי"ה (ח"ה בענינים שונים סי' טז). ע"ש.
שו"ר בס"ד להגר"א זילבר זצ"ל בספר בירור הלכה תניינא (סי' תקסב) שציין להרבה ראשונים ואחרונים הסוברים שאין להקל בזה לפני הופעת ג' כוכבים בינונים. ודחה שם את מ"ש הגרי"מ טוקצינסקי הנ"ל להקל לפני שיעור זה. ע"ש. ושם כתב שזמן יציאת הצום בעשרה בטבת הוא 27 דקות לאחר השקיעה. ובתענית אסתר הזמן הוא, בירושלים: 23 דקות לאחר השקיעה. בבאר שבע: 24 דקות לאחר השקיעה. בגוש דן: 27 דקות לאחר השקיעה. בחיפה: 28 דקות לאחר השקיעה. ובצום י"ז בתמוז הזמן הוא 35 דקות. ובצום גדליה הזמן הוא 31 דקות. ובצום ט"ב צריך לחכות ב' שלישי שעה. (דהיינו ארבעים דקות). ע"כ. ושנה פרקו בחלק שביעי. ע"ש. הובאו דבריו בקצרה בספר פסקי תשובות ובמ"ב מהדורת דרשו.
♦
ח.
הערה בדברי מו"ר בספר חזו"ע
והנה בספר חזו"ע ארבע תעניות (עמוד יב) כתב שזמן תעניות אלו (צום גדליה עשרה בטבת וי"ז בתמוז) כעשרים דקות אחר השקיעה. (אולם לקמן בעמוד טו כתב בענין עשרה בטבת שחל בע"ש שיש להתענות ולהשלים עד צאת הכוכבים שהוא כרבע שעה אחר שקיעת החמה. וכ"כ בשו"ת יחו"ד ח"א סי' פ. וע"ע מ"ש בזה הרה"ג רבי אביה חדוק שליט"א בקובץ המשביר חלק יא עמוד רסז. ע"ש). [ונגררו אחרי הוראה זו בלוח אור החיים]. ואפשר דאיהו לשיטתו שסבר שאף לגבי יציאת שבת שיעורו עשרים דקות. אולם לפי מה שהעלנו בשו"ת ברכי"ה (ח"ט חאו"ח סי' כב) שהזמן הוא לפי ראות עינינו, ולא לפי ראות האיצטגנינים. ע"ש.[4] נראה דאף בנ"ד בענין ג' כוכבים בינונים הנראים לעינינו.♦
ט.
הערה בדברי הגאון הנאמ"ן ז"ל
וע"פ כל האמור מ"ש הגאון הנאמ"ן ז"ל בספר סלת נקיה (עמוד רעז אות יז) וז"ל זמני סיום התענית. יש שלשה זמנים של צאת הכוכבים: א. צאת הכוכבים מדינא דגמרא שהוא תלתא רבעי מיל לאחר השקיעה דהיינו 18 דקות (כי המיל לדעת הרמב"ם הוא 24 דקות, כמ"ש בפיה"מ פ"ג דפסחים ועוד). ובקיץ מתארך עד 21-22 דקות. אבל אין שלשה כוכבים נראים לעין רגילה, רק לזכי הראות והבקיאים היודעים במפת השמים. ב. צה"כ לעין רגילה 36 דקות לאחר השקיעה. והוא זמן צאת השבת בלוחות הרב טוקצינסקי, ומקורו מדברי הברכ"י או"ח (סי' רסא) בשם הרב גנת ורדים. ע"ש. ג. צה"כ לדעת ר"ת והוא 72 דקות לדעת ר"ת, והוא 72 דקות (שוות!) לאחר השקיעה. בלוחות אחינו האשכנזים תפסו בכל הצומת בערך 36 דקות אחר השקיעה, הספרדים נהגו להקל בערך 20 דקות לאחר השקיעה חוץ מצום כפור, ואנו תפסנו אמצעית: בכל הצומות הקלים 18 דקות אחר השקיעה (בי"ז תמוז שהוא באמצע הקיץ - 22 דקות). ובט"ב שהוא חמור 36 דקות אחר השקיעה. וביוה"כ שהוא דאורייתא הבאנו גם שיטת ר"ת לחומרא. ומכל מקום מי שהוא חולה וחלש יכול לאכול במוצאי ט"ב כעשרים ושתים דקות אחרי השקיעה, ופשוט. (כל זה כתבתי בשנת התשס"ז לשאלת רבים על זמני סיום התעניות בלוח). ע"כ. (וע"ע מ"ש בזה ידידי הרה"ג רבי אביה חדוק שליט"א בירחון אור תורה אב תשפ"ו סי' קנו. ע"ש). אולם לפי מאי דהתברר לן בס"ד שזמן צאת הכוכבים הוא לפי ראות עינינו, ולא לפי ראות האיצטגנינים, לפ"ז אף בנ"ד בעינן ג' כוכבים בינונים הנראים לעינינו. ותו לא מידי. ומ"ש בענינים אלו בספר תורת הקדמונים (ח"א סי' מו). י"ל.♦
י.
הערה בדעת הסוברים שאליבא דהגאונים לא בעינן לחכות לצאת הכוכבים
והנה בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' עב) העיר שדוקא לשיטת ר"ת אמרינן דאין אנו בקיאים לדעת זמן תחילת שקיעה אחרונה, ולפיכך צריכים להחמיר מספק עד צאת הכוכבים, משא"כ לשיטת הגאונים הרי תחילת השקיעה היא ניכרת היטב, ואין טעם להחמיר בזה עד צאת הכוכבים. ע"ש. וכ"כ בספר זמנים כהלכתם (בורשטין, פרק ח). ע"ש. אולם מסתמות לשון הפוסקים נראה שאף לדעת הגאונים בעינן ראיית ג' כוכבים, ולא מבעיא לפי שאר טעמים שנאמרו בזה בפוסקים נראה ברור דשייכי אף לשיטת הגאונים, אלא לפי הטעם דאין אנו בקיאים לדעת זמן בין השמשות, די"ל דאיכא ספיקא שמא השקיעה היא בעת שגלגל החמה שוקע ונעלם מעינינו, או"ד כשהאדמומית הנראית במערב תעלה למעלה ותיעלם, והזמן בזה הוא בין 10 ל-15 דקות, וכמ"ש בשו"ת ברכי"ה (ח"ט חאו"ח סי' כד אות ג) מפי סופרים ומפי ספרים. ועכ"פ אף איהו (שבה"ל) מסיק שיש לחוש לטעם שעד צאת הכוכבים מעמידים היום על חזקתו, או שחוששים לדעת רבי יוסי שבין השמשות מתחיל בסמוך לצאת השבת. [ומ"ש במ"ב מהדורת דרשו (סי' תקסב בהערה 2) את הטעמים הנ"ל בסוגריים, הם דברי השבה"ל גופיה].שו"ר בס"ד למארי דשמעתתא (המומחה בעניני זמני היום) ומר ניהו רבי אברהם הכהן פימינטל ז"ל שכתב להדיא בספר מנחת כהן (מאמר ראשון פרק אחד עשר) שדין זה הוא אף אליבא דהגאונים, ולגודל חשיבות הדברים הנני להביא את דברי קודשו בזה וז"ל, אמנם על הקושיא השביעית שעשיתי ממה שאמרו חכמים (תענית יב.) כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית, דמשמע שאם שקעה עליו חמה נקרא תענית אומר "שבהכרח צריך לפרש גם כן לדעת הגאונים שמיירי בסוף שקיעת החמה, וגמר ביאתה דהיינו בצאת הכוכבים". שהרי לד"ה אינו לילה גמור עד אותה שעה, ולכן כל שלא התענה עד צאת הכוכבים הרי הוא ספק אם השלים תעניתו אע"פ ששקעה עליו חמה תחת האופק, וכן פירשו המפרשים. וכ"כ התוספות בבירור בזבחים (דף נו. ד"ה מנין) שקבלה בידם שמה שאמרו כל תענית שלא שקעה עליו חמה דהיינו בצאת הכוכבים. וכן פסק מהר"י קארו (בסי' תקסב) שאם לא השלים התענית עד צאת הכוכבים אינו תענית. וכ"כ הרא"ש ז"ל במס' תענית (פ"א סי' יג) וז"ל וצריך להתענות עד שקיעת החמה דהיינו צאת הכוכבים, ואע"ג דאמרינן בפרק מי שהיה טמא משקיעת החמה עד צאת הכוכבים ד' מילין, פירש ר"ת דהיינו מתחילת שקיעת החמה כשמתחלת להכנס בעביו של רקיע, אבל שקעה חמה היינו סוף שקיעה והוא זמן יציאת הכוכבים. עכ"ל. וכ"כ בהגהות מרדכי בפרק במה מדליקין. והנה נראה מזה דהרא"ש ג"כ כר"ת סבירא ליה דשתי שקיעות הן, ושקעה עליו חמה היינו סוף שקיעה, וא"כ הוא הדין בשקיעת החמה דפרק במה מדליקין. וכן כתב הבית יוסף דהרא"ש ג"כ כר"ת ס"ל וכמו שכתבנו. אלא שעדיין קשה לי שכתב הרב דשקעה חמה היינו סוף שקיעה והוא זמן יציאת הכוכבים שהרי כששקעה חמה בעובי הרקיע עדיין אינו לילה גמור אלא בין השמשות שהוא ספק מן היום ומן הלילה ועד צאת הכוכבים יש שיעור ג' רבעי מיל ושמא לא השלים תעניתו שאולי יום הוא. ומצאתי שכתבו הגהות מימוניות בשם סמ"ק וז"ל הרבה בני אדם נוהגים לאכול מיד אחר שקיעת החמה וכו'. ופוק חזי מאי טעמא דבר שנהגו להתענות עד צאת הכוכבים אפילו בתענית יחיד, וההיא שלא שקעה עליו חמה ר"ל גמר שקיעה. ואע"ג דבגמרא מוכח דבגמר שקיעה מתחיל זמן בין השמשות שהוא קודם צאת הכוכבים, מ"מ לפי שאין העולם בקיאין מהו סוף שקיעה לכן נהגו להמתין עד צאת הכוכבים וכו'. עכ"ל. ואיני מבין זה דמשמע שאם בני אדם היו בקיאין בגמר שקיעה לא היו ממתינים והלא (כמו שכתבו הגהות עצמן) בגמר שקיעה מתחיל זמן בין השמשות, וכיון שהוא ספק מן היום ומן הלילה צריך להמתין עד צאת הכוכבים שהוא לילה ודאי. ואין לומר שגבי תענית בין השמשות מותר שהרי כתבו שם דאפוקי יומא מספיקא לא נפיק עד צאת הכוכבים, ולכן נראה שמן הדין היה צריך להמתין אפילו אם היו בקיאין בגמר השקיעה. ואם נפרש דשקעה עליו חמה היינו בגמר שקיעתו וביאת אורו שהוא בצאת הכוכבים, אתי שפיר וכמו שכתבנו למעלה. עכ"ל.
ומבואר מדבריו שהטעם דבעי בתענית להמתין עד צאה"כ הוא משום דעד זמן צאה"כ אינו לילה גמור, ולכן כל שלא השלים תעניתו עד זמן צאה"כ הרי הוא בספק אם השלים. ונראה מדבריו שכן למד בדעת התוספות בזבחים. וכן מבואר כדבריו בדברי הראבי"ה והראב"ן וספר האגודה הנז' באות א.
שוב ראיתי להרה"ג יעקב שקו שליט"א (עורך לוח עקבי היום) שהאריך בפתגם דנא בקובץ האוצר גליון קיב (עמ' שצו-תו) ותוכן דבריו שהטעם שבעלי הלוחות בזמן האחרון שינו את זמן יציאת הצום לג' ריבעי מיל לאחר השקיעה על אף שלא נראים ג' כוכבים בינונים, משום שסברו שבעלי התוס' ושאר ראשונים לא החמירו בזה רק לשיטת ר"ת, אבל לשיטת הגאונים סגי בשיעור הנ"ל (וכפי ששוחח עמם), ואיהו הוכיח מדבריהם שמה שהצריכו לחכות את זמן צאת הכוכבים בפועל אינו דוקא לשיטת ר"ת, ואף ציין לדברי המנחת כהן הנ"ל. ע"ש. והוא כמ"ש בס"ד. ומנאי ומיניה תסתיים שמעתתא.
ואף כל מפרשי השו"ע שתפסו עיקר כדעת הגאונים, וכפי שכתב מרן החיד"א בספר ברכ"י ושאר גדולים, ולא העירו שדברי בעלי השו"ע לא נאמרו רק לשיטת ר"ת, ש"מ שסברו שהוא דין כללי לכו"ע. וכן הורו להדיא כמה מגדולי האחרונים הנ"ל כמו הזבחי צדק ועוד. [וע"ע במ"ש בספר מאמ"ר סי' תקסב סק"א. ודו"ק]. ומעתה מה יסכן גבר לבוא ולחלוק על דברי קודשם, אתמהה!
ודע עוד שאף שמרן בשו"ע בסי' רסא סעיף ב הורה כדעת ר"ת, מ"מ בסי' רצג פסק שאם רואים ג' כוכבים קטנים, זהו זמן יציאת שבת, והמ"ב בביאור הלכה (ד"ה עד) יישב את הסתירה בזה ע"פ דעת המנחת כהן שאם רואים ג' כוכבים שוב אין להקפיד על שלא נשלם השעור דד' מילין. ע"ש. (ובתשובה בענין שיטת ר"ת הארכתי בזה). ולפ"ז מרן השו"ע שכתב את חיבורו בארץ הקודש והורה דסגי בראיית ג' כוכבים, לפ"ז אין מקום לטעות בזמן השקיעה (שכאן בארצנו הקדושה יש רק שקיעה אחת), ואפ"ה כתב לגבי יציאת הצום דבעינן צאת הכוכבים. ולפ"ז ע"כ למימר כדאמרן.
♦
יא.
הערה בדברי הרב חידושי וכללות הרז"ה
עוד רגע אדבר אודות מ"מ בספר חידושי וכללות הרז"ה (סי' י דף מז ע"א) דסגי בב' כוכבים גדולים, ואין אנו צריכין לדחוק ולפרש דברי רב חסדא בפירושים דחוקים. כן נראה לפענ"ד להקל ולא להחמיר. מיהו לפי מאי שכתבנו לעיל (סי' ה) דהלכה ברורה כרב יוסף, ממילא אסור לאכול בסוף היום כ"ז שפני מזרח מאדימין אלא כשיראה ג' כוכבים אפילו גדולים מותר לאכול שאז מתחיל ביה"ש דר' יהודא אליבא דרב יוסף. ודו"ק. ע"ש. אולם למעשה כל האחרונים נקטו דבעינן ג' כוכבים בינונים. ומיניה לא תזוע.מסקנא דמילתא: כתב בשו"ע, כל תענית שלא שקעה עליו חמה, דהיינו שלא השלימו עד צאת הכוכבים אינו תענית. וכתב הרמ"א דהיינו שיראה ג' כוכבים בינונים. והסכימו לזה שאר מפרשי השו"ע אשר בית ישראל נמשך אחר הוראותיהם. (ובדברי הרבנים מעשה נסים ובירור הלכה ושו"ת אור לציון ועוד מבואר מתי הוא הזמן של ראיית ג' כוכבים בינונים). ומ"ש הגרי"מ טוקצינסקי להקל בזה לפני ראיית ג' כוכבים בינונים, דבריו הם היפך כל הנ"ל ואין לסמוך על דבריו. ומעתה מה שנמשכו בכמה לוחות אחר הוראתו בזה, אין זה אלא דברי תימה, וחבל מאוד שעבור המתנה של 10-15 דקות, מאבדים את הצום לדעת כל הגדולים הנ"ל.
וה' טעמים נאמרו בפוסקים אמאי נהגו להחמיר בזה א. דלא מחתינן נפשין לספיקא. [ואף למ"ד דעבדינן ספיקא דרבנן לכתחילה (הובאו בכללי הספקות כ"י), מ"מ איכא עוד ד' טעמים בזה]. ב. כיון שנפסקה הלכה בגמ' בשבת (לה.) כרבי יוסי לחומרא, והיינו שבין השמשות של רבי יוסי מתחיל לאחר בין השמשות של רבי יהודה, ושיעורו כהרף עין. ג. שאני עיולי יומא מאפוקי יומא. [ואף לדעת הסוברים דליכא חילוק בינייהו, מ"מ איכא עוד ד' טעמים בזה]. ד. דאין אנו בקיאים מהו השקיעה האמיתית כדי להקל. ה. כל זמן שלא הגיע צאת הכוכבים נחשב ליממא.
ונודע מ"ש הר"ן בתשובה לריב"ש המובאת בב"י או"ח (סי' תרצ סעיף י) וז"ל, רואה אני את דבריך טובים ונכוחים, שאפילו בעסקי העולם כל משכיל בוחר לנפשו הדרך היותר בטוח והמשומר מכל נזק ומכשול, ואפילו באפשר ברחוק, על אחת כמה וכמה שיש לנו לעשות כן בדרכי התורה והמצות שהם כבשונו של עולם, והיאך נניח הדרך אשר דרכו בה רבותינו הקדושים, ונכניס עצמינו במקום צר ובמשעול הכרמים. עכ"ל. וכן הובא בשו"ת אבקת רוכל (ס"ס כה), ובשו"ת מהרשד"ם (חאו"ח ס"ס לה), ובשו"ת מים חיים (סי' ט), ובשו"ת דברי יוסף (איגרס, סי' א ד"ה ושפתיו, וס"ס ג, וס"ס ה), ובשו"ת אבני נזר (חאה"ע ס"ס קצג).
♦ ♦ ♦