לקחת אחריות על המעשה שעשה
יל"ע לגבי תשלום נזקין, והוא דבר מצוי מאד.הנה מי שהזיק את חבירו, מצד ההלכה חייב לשלם לו את דמי נזקו, אבל אין עליו חובה להשלים לו את החפץ הניזק[1], כדי להשלים את המצב לקדמותו, אלא הוא רק משלם לו דמים, ועל הניזק מוטלת כל הטירחה המרובה ללכת ולקנות וכו'. ולדוגמא, אם שרף לו את ביתו, צריך לקנות כעת בית חדש, ואם פגע במכוניתו, צריך כעת לקנות לעצמו מכונית חדשה, והיא טירחה מרובה מאד, כידוע.
והוא דבר "חידוש", שאין צריך להשלים את החפץ עצמו, וכמדומה הוא גם דבר שנוהג להבדיל במשפטי האומות.
ויתכן לומר טעמא דקרא בזה, מצד שלהחזיר את אותו החפץ ממש קשה מאד לביצוע, וגם לא תמיד ניתן מעשית[2], ולכן התורה לא דרשה זאת מהניזק. ועוד, שרוב הנזקין הם בשוגג, וראוי להקל ולהתחשב גם במזיק ולא להטריחו מדי.
ואם קיבל מהמזיק שוה כסף או קרקע, "התחדש"[3] שעל הניזק מוטלת גם הטירחה למכור זאת ולקבל כסף, ולקנות לעצמו בדמים דבר חדש. ומסתבר שגם ההוצאות הכספיות בזה הן גרמא, כגון הדמים שהוציא על הנסיעה, וכל שכן מה שביטל מזמן עבודתו עבור זה.
ומ"מ, כידוע גרמא בניזקין אסור, וראוי לצאת ידי שמים. ונראה שגם כאן, מסתבר שמצד המוסר ולפנים משורת הדין ראוי מאד למזיק "לקחת אחריות" גמורה על כל האירוע שעשה ועולל לניזק, במזיד או ברשלנות[4], וראוי למזיק לא להסתפק בתשלום גרידא, אלא לעזור בגופו ובממונו לניזק בקנין החדש, אם נצרך. ויל"ע אם הוזכר דבר זה בפוסקים.
והתעוררתי לזה בעקבות דיבור עם פלוני, שהזיק במכוניתו למכונית אלמוני, והתרעם בפני אותו מזיק שהניזק ביקש ממנו לעזור לו איזה עזרה קטנה למען קניית המכונית החדשה.
♦
בקשת מחילה
וגם יל"ע בדברי הרמב"ם (חובל ומזיק פ"ה ה"ט): "אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חבירו כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו[5], אבל חובל בחבירו אף על פי שנתן לו חמישה דברים אין מתכפר לו, ואפילו הקריב כל אילי נביות אין מתכפר לו ולא נמחל עוונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו".וצ"ב מדוע בנזקי ממון אין צריך לבקש מחילה על כל עוגמת הנפש שקרתה לניזק, ומדוע שלא יצטרך המזיק לבקש מחילה מהניזק על כל מה שקרה[6], ועל כל מה שהטריחו כל כך כעת (שכאמור לעיל, על זה לא משלם לו), וכש"כ אם הזיק במזיד[7]. ויל"ע עוד במקורו ובטעמו של רבינו הרמב"ם. וראה כאן בנספח.
וה' יאיר עיננו במאור תורתו, ואודה לכל מי שיסייע לעמוד על האמת בזה.
♦
נספח בענין בקשת מחילה וריצוי מניזק, נגזל ונחבל
הנני לצרף כאן דברים נכוחים, ממה שקיבלתי מהרה"ג יצחק אושינסקי שליט"א
הענין שהעלה כב' בשאלה הוא אכן מורכב, ולמעשה קיימות שלוש הלכות ברמב"ם שנראה שסותרות זו את זו בענין זה. וביאור שיטת הרמב"ם בהלכותיו השונות עשוי לתת מענה להערותיכם בענין זה.ונבאר בתוספת פירוט קצר.
♦
א. הלכה ראשונה ברמב"ם (הלכות חובת ומזיק)
הלכה ראשונה מוזכרת בשאלת כב', והיא ברמב"ם (הלכות חובל ומזיק פ"ה ה"ט), שכתב: "אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חבירו כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו, אבל חבל בחבירו, אף על פי שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו, ואפילו הקריב כל אילי נביות אינו מתכפר לו ולא נמחל עוונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו".♦
ב. הלכה שניה ברמב"ם (הלכות תשובה פרק א)
אולם, הדברים נסתרים לכאורה מדברי הרמב"ם (הלכות תשובה פרק א סעיף א) : "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ברוך הוא וכו', וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתוודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה. וכן כל מחוייבי מיתות בית דין ומחוייבי מלקות אין מתכפר להן במיתתן או בלקייתן עד שיעשו תשובה ויתודו. וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם שנאמר מכל חטאות האדם".משמע שדין חובל בחברו הוא כדין המזיק לחברו, ואין הבדל ביניהם, ובשניהם יש להתוודות כדי לכפר על החטא. ולא כמשמעות הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק שיש הבדל בין מזיק ממונו לחובל בגופו, ובמזיק ממונו די בתשלום הנזק.
♦
ג. הלכה שלישית ברמב"ם (הלכות תשובה פרק ב)
אולם, קיימת הלכה שלישית ברמב"ם שאף היא לא עולה בקנה אחד עם הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק. וכך כתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב הלכה ט): "אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון החובל את חברו או המקלל חברו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו. אע"פ שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו".הרי שכתב הרמב"ם מפורשות בפ"ב בהלכות תשובה שבגוזל את חברו יש לפייס את הנגזל, ואילו באשר למזיק את חברו בממונו כתב הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק שאין צורך בבקשת מחילה מהניזק לשם כפרה ודי בתשלום הנזק.
♦
ביאור הלכה א מול הלכה ג
ביחס לביאור הסתירה שבין ההלכות הנ"ל (שכתב הרמב"ם בפ"ב בהלכות תשובה שבגוזל את חברו יש לפייס את הנגזל, ואילו באשר למזיק את חברו בממונו כתב הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק מעלה שאין צורך בבקשת מחילה מהניזק לשם כפרה, ודי בתשלום הנזק), כתב הלחם משנה (חובל ומזיק פרק ה הלכה ט): "אע"ג דבהלכות תשובה פ"ב כתב רבינו ז"ל דהגוזל את חבירו אינו מתכפר לו אלא אם ירצה לנגזל ויפייס אותו אע"פ שהשיב לו הגזילה. י"ל דשאני גזלן דנתהנה מאותה עבירה ועוד שציער הרבה לנגזל שלקח ממנו בעל כרחו, אבל מזיק הממון שלא נתהנה מהיזק ההוא אלא שהזיק לו ולמזיק לא באה הנאה ממנו, לא נצטער כל כך הניזק כמו הנגזל, כיון ששלם לו היזקו די, ולכך כתב רבינו ז"ל כאן שנתכפר לו מיד משא"כ בנגזל כדכתיבנא".כך שישנו חילוק בין מזיק לגזלן, כמבואר בדבריו.
♦
ביאור הלכה ב ברמב"ם בענין הצורך בוידוי
כתב בספר צרור החיים על הרמב"ם (על הלכות תשובה פרק א, שם): "וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו אע"פ ששילם לו מה שהוא חייב לו אינו מתכפר וכו'", וכתב מרן ז"ל בכ"מ שרבינו ז"ל הוציא דין זה ממתניתין דפ' החובל וכו'. ואין להקשות לדברי מרן ז"ל דההיא מתניתין דפ' החובל לאו לענין וידוי מיתנייא אלא שאינו נמחל לו אע"פ שנתן לו מה שהוא חייב לו עד שיבקש ממנו מחילה וכבר פסקה רבינו לקמן בפ"ב הל' ט'. משום דהתם במתניתין דפרק החובל יליף לה מדכתיב גבי אבימלך ועתה השב אשת האיש וכו' ויתפלל בעדך, משמע שאף שישיב אשת האיש נקרא חוטא ולפיכך צריך שירצהו כדי שיתפלל בעדו, וכיון שאף שישיב מה שחייב לו נקרא חוטא לכך כתב רבינו ז"ל דאינו מתכפר עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם".♦
הקושי שבהלכה השניה ברמב"ם (ב) – מדוע במזיק ממונו צריך וידוי ותשובה?
והוסיף והקשה בספר צרור החיים שם: "אך קשה דמההיא מתני' ליכא ראיה כי אם לחובל בגופו של חבירו, לא למזיק ממונו של חבירו, דהכי משמע הראיה דמייתי מאבימלך שלקח את שרה, דאשתו כגופו, וכן משמע מהברייתא דקתני כל אלו שאמרו דמי בושתו אבל צערו אפי' הביא כל אילי נביות שבעולם, הרי לך בהדיא דדוקא בחובל בגופו אמרו, ולא במזיק ממון חבירו. וכיון שכן קשה לדברי מרן ז"ל דאיך רבינו כריך ותני או המזיק ממונו, דממתניתין דהחובל ליכא ראיה למזיק ממונו".♦
הקושי שבין הלכה ב ברמב"ם להלכה השלישית ברמב"ם
והמשיך והקשה בספר צרור החיים שם: "ועוד קשה דממ"ש רבינו הכא (-ההלכה השניה ברמב"ם) אינו מתכפר עד שיתודה וישוב וכו' משמע דכפרתו תלוי בוידוי ותשובה בינו למקום, ואילו ממ"ש לקמן בפ"ב הל' ט' (-ההלכה השלישית ברמב"ם) מוכח שאינו תלוי בוידוי וחרטה כי אם עד שירצה את חבירו ויבקש ממנו מחילה ואז נתכפר לו".♦
הקושי שבין הלכה א ברמב"ם להלכה השלישית ברמב"ם
והמשיך והקשה בספר צרור החיים שם: "ועוד קשה דבפ"ה מהלכות חובל ומזיק (-הלכה א ברמב"ם) כתב רבינו אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו שהמזיק ממון חבירו כיון ששילם לו מה שהוא חייב לו נתכפר לו אבל חובל בחבירו וכו' עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו וכו', הרי לך שכתב שלענין היזק ממון כיון שנתן לו מה שהוא חייב לו נתכפר לו ואינו צריך לבקש ממנו מחילה. והכא בפ"ב (-הלכה ג ברמב"ם) כתב דהגוזל ממון חבירו אינו נמחל לו לעולם עד שיתן וכו' וירצהו ויבקש ממנו מחילה".והביא שם את תירוצו של הלחם משנה שהבאנו מעלה, ודוחהו: "והרב לח"מ ז"ל שם בהלכות חובל חילק, דגוזל שנהנה צריך מחילה אבל מזיק שאינו נהנה לא. אבל קשה דבהדיא כתב רבינו הכא בפרק א' או מזיק ממונו אע"פ ששילם לו אינו מתכפר עד שיתודה וישוב וכו' ואיך כתב שם דכיון ששילם לו מה שהוא חייב לו נתכפר לו", הרי שעדיין קשה בין הלכה א ברמב"ם שהבאנו מעלה להלכה ב שם.
♦
הקושי בלשונות הרמב"ם השונים (בין שלושת מקורות הרמב"ם מעלה)
והמשיך והקשה בספר צרור החיים שם: "ולענ"ד י"ל עם מאי דאיכא למידק עוד בדברי רבינו, במאי דשני בלישניה מפ"א לפ"ב, דבפ"א כתב וכן החובל בחבירו או המזיק ממונו, ובפ"ב כתב או גוזלו וכו' וכן בפ"ה מהלכות חובל ומזיק כתב לשון מזיק ולא כתב לשון גזילה".♦
יישוב הקושיות הנ"ל
וביאר כל זאת בספר צרור החיים שם: "לפיכך נ"ל לחלק דבפ"ה מהלכות חובל דנקט מזיק ממונו, מיירי רבינו במזיק ממונו בשוגג, דבכה"ג נמי כתב רבינו שם בריש פ"ו דחובל ומזיק דחייב לשלם נזק שלם, אי נמי במזיק ממון חבירו ואינו עושה שום מעשה רק שבגרמתו בא ההיזק לחבירו דקי"ל כר' מאיר דדאין דינא דגרמי וכמ"ש רבינו שם והטור ריש סי' שפ"ו יעו"ש, דבכה"ג כיון ששילם לו מה שהוא חייב לחבירו, נתכפר לו מה שנוגע בינו לחבירו ואינו צריך לבקש ממנו מחילה כיון שהיה שוגג או שלא עשה לו שום מעשה רק שבגרמתו בא לו ההיזק לחבירו. ומשו"ה התם בפ"ה דחובל ומזיק דקאי רבינו למה שנוגע בינו לחבירו כתב שם רבינו מה שהוא הדין וחילק בין חובל בגופו למזיק ממונו. ואילו הכא בפ"א מהלכות אלו דקאי רבינו במה שנוגע בינו למקום דאפילו על השגגות צריך וידוי וחרטה ואפי' בעבירות שאדם דש בעקביו, לפיכך כתב שאינו מתכפר בינו למקום על הצער שציערו לחבירו עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם שישמור עצמו שלא לבא אפי' לידי חטא כזה. ובפ"ב מיירי רבינו בגוזל את חבירו בחזקה וס"ל דהרי זה דומה לחובל לענין זה שירצהו ויבקש ממנו מחילה דאיכא נמי צערא דגופא. ולדעת מרן ז"ל שכתב דמשנה היא בפרק החובל צ"ל דלענין מזיק ממון חבירו אע"ג דהתם לענין חובל בגופו מיירי מ"מ מינה נמי שמעינן דאף שאין צריך לבקש ממנו מחילה כי אם בחובל בגופו אבל לענין בינו למקום שצריך שיתודה וישוב בתשובה החובל והמזיק ממון חבירו שניהם שוין ודוק".כך שהביא כמה חילוקים כדי לבאר את שלושת הלכות ברמב"ם, וחילק בין גדרים ומצבים: מעשה בשוגג או במזיד, מעשה של גרמי או גרמא מול "גוזל בחזקה", והחילוק בין כפרה בינו למקום לבין "מה שנוגע בינו לחבירו".
♦
העולה מכל האמור
מההלכות הנ"ל ברמב"ם וביאור המפרשים בהן, עולות ההלכות הבאות:א. מזיק ממון חברו בשוגג או בנזק עקיף של גרמי (במקום בו ישנו חיוב כספי ע"פ דין), כיון ששלם המזיק לניזק מה שהוא חייב לשלם ע"פ דין, נתכפר לו בדיני אדם ובחיובו מול חברו, ואין צריך לעשות מעבר לכך, ואף אין צריך לבקש מחילה מהניזק (זאת, לביאור ספר צרור החיים). לביאור הלחם משנה, מכיוון שמזיק הממון לא נהנה מהיזק שהזיק ולא נצטער כל כך הניזק כמו הנגזל, לכן כיון ששלם לו המזיק את מה שהזיק לו, די בכך, אף בלי ריצוי או בקשת מחילה מהניזק.
ב. אך במה שנוגע בינו למקום, אפילו מזיק ממון חברו בשוגג או בנזק עקיף צריך וידוי וחרטה, ואפי' כשמדובר בנזק קל שאדם דש בעקביו. ואז אינו מתכפר בינו למקום על הצער שציערו את חברו במה שהזיק לו, עד שיתוודה וישוב מלעשות דבר כזה לעולם, דהיינו שיקבל על עצמו שלא לבא אפי' לידי חטא ונזק כזה בשוגג או בנזק עקיף ככל הניתן. אך עדיין אין צורך בריצוי חברו או בבקשת מחילה מחברו, שהרי לא היתה למזיק כוונת נזק במעשהו.
ג. חבל בחברו, אף על פי שמילא את חובתו בדין ושילם לנחבל חמשה דברים שבדין, אין מתכפר לו ולא נמחל עוונו, עד שיבקש מחילה מן הנחבל וימחל לו הנחבל.
ד. במזיק, במקרה שציער אף את גופו של חברו, כגון אם גוזל את חברו בכח, דינו כדין חובל בחברו, לענין זה שמוטלת עליו החובה לרצות את חברו ולבקש ממנו מחילה, שהרי אף בכך יש צער הגוף לניזק (ע"פ ביאורו של הספר צרור החיים). לביאור הלחם משנה, חיוב זה הוא מפני שהגזלן נהנה מאותה עבירה שעשה, וכן מפני שציער צער רב את הנגזל בכך שלקח ממנו את הגזלה בעל כרחו.
ה. לכאורה הוא הדין אף במזיק ממונו במזיד, שהרי המזיק גרם ביודעין ובמכוון לצער של חברו (ויתכן והדבר תלוי בטעמי האחרונים לעיל; הסבר הלחם משנה ברמב"ם והביאור שבספר צרור החיים).
לאור האמור, ניתן לבאר את ההלכות שבהערות כב'. אכן, על פניו העיר נכון, שיש להתייחס אף לנזק העקיף של המזיק בכך שהוא גורם טרחה וצער לניזק, אף אכן באשר לכך יש לחלק בין מקרים שונים כאמור - מעשה בשוגג או במזיד, מעשה של גרמי או גרמא מול "גוזל בחזקה", והחילוק בין כפרה בינו למקום לבין "מה שנוגע בינו לחבירו".
דברי הרמב"ם שהזכיר בשאלתו מיוחסים למקרה הקל של מעשה בשוגג או מעשה של גרמי או גרמא, ועל כך רשם הרמב"ם שביחס "למה שנוגע בינו לחברו" ניתן להסתפק בתשלום הנזק עצמו כדי להגיע לכפרה מול חברו (אף שביחס לבינו להקב"ה יש לעשות עוד, כמבואר לעיל).
בברכה,
יצחק אושינסקי
אב"ד, בית הדין ירושלים
♦ ♦ ♦