עיקר עיצומו של יום הדין - ראש השנה, היא תקיעת שופר, כמבואר בגמ' (ר"ה טז, א) אמירת הקב"ה לעמו ישראל: 'ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות. מלכיות - כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות - כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה – בשופר'.
ומכל מקום, כאשר חל ר"ה בשבת אסרו חכמינו זכרונם לברכה לתקוע בשופר, מגזירה שמא ילך אצל חכם ללמוד את צורות התקיעה, ויטלטלנו ד' אמות ברשות הרבים (ר"ה כט, ב). ומהאי טעמא אין נוטלין לולב במדינה בשבת, כדאיתא בסוכה (מב, ב) שמא יטול את הלולב ויטלטלנו ברשות הרבים, וכן פסק הרמב"ם (לולב ז, ג), ואין קוראים את מגילת אסתר בפורים שחל בשבת.
נפק"מ זו נוגעת גם לנוסח התפילה, כפי שנפסק בשו"ע (או"ח תקפב, ז): 'אם חל בחול, אומר יום תרועה מקרא קודש. ואם חל בשבת, אומר זכרון תרועה'.
♦
א.
בל תוסיף ובל תגרע בתקיעות שופר
מובא בגמרא (ר"ה כט, ב) בטעם ביטול חכמים את תקיעת שופר בגבולין כשחל ר"ה בשבת: 'אלא אמר רבא: מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה, כדרבה. דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר, ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר, גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד, ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים. והיינו טעמא דלולב, והיינו טעמא דמגילה'.הרשב"א (ר"ה טז, א) עומד על המדוכה עליה עמדו הראשונים, כיצד חוזרים ותוקעים בשופר, תקיעות שהן תקנת חכמים ואינן מן התורה, ומדוע אין בזה איסור של בל תוסיף. ומתרץ הרשב"א בתירוצו העיקרי, דהיות ואין עושים זאת מדעת עצמינו, אלא מתקנת חכמים, ויש בדבר צורך, שוב אין בזה איסור של בל תוסיף, הנאמר רק כשאדם מוסיף מצוות מדעתו שלא מרצון התורה.
ועל דרך זה מיישב הרשב"א כיצד ביטלו חז"ל את תקיעת שופר בשבת, ולא חשו לאיסור של בל תגרע, היות ומה שאין תוקעין בשבת זו תקנת חכמים, שוב אין בכך בל תגרע: 'והוא הדין בבל תגרע לצורך, כגון י"ט של ראש השנה שחל להיות בשבת, אף על גב דאמרה תורה תקעו, עמדו וגזרו שלא לתקוע, וכל זה לצורך, והכא נמי לצורך ראו לתקוע ולחזור ולתקוע, ומצוה לשמוע לדברי חכמים מלא תסור כן נ"ל'.
♦
ב.
הקושיות על דברי הרשב"א
הטורי אבן (ר"ה טז, ב) לומד בדברי הרשב"א[1], דהמבטל מצות עשה עובר על בל תגרע, ומשכך משיג על דבריו. דאם כן, למ"ד (מכות ד, ב; טז, א) לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, כל המבטל עשה ילקה מדין בל תגרע, ולא מצינו לתנא ולאמורא שלמד כן.עוד הקשו לפי זה[2], דבגמ' ביומא (פו, א) בד' חילוקי כפרה, שנינו דהעובר על עשה ושב בתשובה, אינו זז משם עד שמוחלין לו, בעוד שהעובר על לא תעשה ועשה תשובה, תשובה תולה, ויום הכיפורים מכפר. וצ"ב, דאם המבטל עשה עובר בבל תגרע, אם כן בכל עשה יש בו גם לא תעשה, ויצטרך את כפרת יום הכיפורים.
עוד קשה[3], דהרמ"א (או"ח תרנו, א) פסק דעל מצות עשה לא יבזבז יותר מחומש מנכסיו, בשונה מאיסור לא תעשה, שצריך ליתן את כל ממונו בכדי שלא יעבור. וצריך ביאור, דהרי בכל עשה יש לאו של בל תגרע, ויצטרך מהאי טעמא לבזבז את כל ממונו, ולא סגי בנתינת חומש מנכסיו.
♦
ג.
מקומות שהלאו הוא לצורך העשה
נראה ליישב בס"ד, ובהקדם, יש כמה מקומות בתורה בהם נאמר לאו ועשה, אולם הלאו אינו לאו עצמי, אלא יסודו להעמיד ולקיים את העשה, ובכדי לחזקו ולבצרו הוסיפה התורה לאו. וכן יש מקומות שבהם העשה נועד לשמר ולחזק את הלאו. ויבואר להלן בע"ה:א. בגמ' בקידושין (לד, א) מבואר שמעקה זו מצות עשה שלא הזמן גרמא, ונשים חייבות בכך. והקשו הראשונים (שם) לשם מה צריך לרבות נשים לחיוב מעקה, והרי במעקה יש לאו של לא תשים דמים בביתך. ואם כן דל מהכא לזמן גרמא, חייבות הן בבנין מעקה משום הלאו.
ותירץ הרמב"ן (שם): 'ולי נראה שעיקר מצותו עשה, שאין לאו שבו אלא לקיים העשה, דכתב רחמנא ועשית מעקה תחלה והדר לא תשים דמים בביתך כלומר לא תעכב מלעשות מצוה זו, ולאו שאין בו מעשה אחר אלא קיום עשה שבו הוא, ואלו היו נשים פטורות מעשה היו פטורות אףמן הלאו, שאין הלאו אלא קיום העשה, אבל בשאר מצוות עשה שיש בהם לאו ועשה חייבותהן בשניהן כדאמרינן בשבת (כד, ב) ובביצה (ח, ב) שבתון עשה הוא ולא אתי עשה ודחי לאתעשה ועשה, ואיש ואשה שוין בדבר'. וכן כתב הריטב"א בשם הרמב"ן. (וראה עוד בחינוך מצוה רצז ומצוה שכא).
הרי לנו שהלאו יסודו להעמיד ולקיים את העשה, וכשפטורים מן העשה ממילא לא נאמר על כך הלאו, ומשכך, צריך לחדש שאשה חייבת במעקה משום שאין זה זמן גרמא[4].
ב. התוס' (ב"ב ח, ב ד"ה אכפיה) כתבו דבצדקה יש ב' לאוין לא תאמץ ולא תקפוץ. והקשה המהר"ץ חיות (סוכה כה, א תוד"ה שלוחי מצוה. ובשבועות מד, ב), וכן הקשה גם הבית יעקב לנתיבות (כתובות מט, ב), איך נפטר עוסק במצוה מפרוטה דרב יוסף, ואינו צריך ליתן צדקה, הרי בצדקה יש גם לאוין, ולא מצינו שעוסק במצוה מתיר לאוין.
ומתרץ הקובץ שיעורים (ב"ב אות מח[5]) על פי דברי הרמב"ן והריטב"א, דהלא תעשה דלא תאמץ הוא לקיים את העשה של מצות הצדקה, וכאשר פטור ממצות צדקה משום עוסק במצוה וכדומה, שוב לא נעמד גם הלא תעשה ומשום כך פטור, ואף שעוסק במצוה בעלמא אינו מתיר לעבור על לא תעשה, ודוק.
וכבר קדמו לקובץ שיעורים ביסוד זה שהלאו בצדקה נועד לקיום העשה, כמה אחרונים[6] [שואל ומשיב מהדורה קמא חלק ב סימן קעד, ושם סוף סימן ח). אור שמח (יום טוב ג, ח). אמרי בינה (או"ח יג, ג. מרחשת (א, מג בהג"ה). מהרי"ל דיסקין (סימן כד)]. וראה עוד בקהילות יעקב (קידושין לב, ד) שעמד על השוואת לאוין דצדקה ללאו דמעקה.
ג. בקובץ מאמרים (להגר"א וסרמן זצ"ל הי"ד, מאמר מצוות שבין אדם לחבירו) דן בדברי הרא"ש בפאה (א, א) שהקב"ה חפץ במצוות של בין אדם לחבירו יותר מאשר מצוות של בין אדם למקום, ומאידך שואלת הגמ' בב"מ (כ, ב) וללמוד מוהתעלמת דכבוד הבריות דוחה מצוה דאורייתא. ומשני ממונא שאני, ומפרש רש"י ממונא קיל מאיסורא. ומוכח מזה דמצוות שבין אדם למקום חמורות יותר ממצוות שבין אדם לחבירו. ואף שצריך טעם, דהרי בכלל מאתיים מנה, ומצוות בין אדם לחבירו כוללות גם כן בין אדם למקום, ולמה יגרע כוחן במה שהן גם בין אדם לחבירו. וזה טעם דברי הרא"ש. ועיי"ש עוד.
ותירץ הגאון רבי אלחנן בונים וסרמן זצ"ל הי"ד, וזה לשונו: 'וצ"ל דבמצוה שבין אדם לחבירו, מה שיש בהן בין אדם למקום, הוא בתולדה מהפרט דבין אדם לחבירו, וכיון דהא דבין אדם לחבירו מצד עצמו קיל מאיסורין שבין אדם למקום ונדחה מפניהן, ממילא תו ליכא כלל בין אדם למקום בזה', ועיי"ש מה שביאר בשיטת הרא"ש.
ד. מקום נוסף בו אנו רואים שהאיסור לגבוה הוא תולדה מהחיוב לרעהו, מהא דהביא הרב החיד"א (ברכי יוסף או"ח תרו ס"ק א): 'כתב הרב מהר"ש גארמיזאן והביאו הרב בפר"ח דבעבירות שבינו לחבירו איכא נמי חלק גבוה, וכל שלא פייס את חבירו גם חלק גבוה אשר בה לא נתכפר'.
ונראה דהלאו של גבוה יסודו בעבור הפגיעה של בין אדם לחבירו, ורק לאחר שנתפייסו מועילה התשובה לחלק גבוה.
♦
ד.
מקומות שהעשה הוא לצורך הלאו
לאידך גיסא, מקום שהעשה הוא לצורך חיזוק הלאו, היא שיטת הר"ן (נדרים ח, א ד"ה והלא (הא')) דמה ששנינו במסכת שבועות (כז, א) דהנשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור, משום דכתיב להרע או להיטיב, אין זה אלא מיעוט מחיוב קרבן של שבועת ביטוי, אולם בל יחל איכא גם בנשבע לקיים את המצוה.והקשה הגרי"ג אדלשטין זצ"ל (מגד גרש ירחים נדרים, שיעורים כלליים סימן ז) דמה שאין שבועה חלה על איסור אין זה אלא מטעם דאין איסור חל על איסור, מכל מקום בכל שבועה ונדר יש גם מצות עשה של כל היוצא מפיו יעשה, ומצות עשה שפיר חיילא על איסור. וא"כ מדוע לא ייאסר המעשה מחמת המ"ע שבנדר או בשבועה. ועיי"ש שהקשה עוד.
ושמעתי ממרן הגרי"ג אדלשטין זצ"ל ליישב, דצריך לומר דהמ"ע של כל היוצא מפיו יעשה, באה לחיזוק הלאו דלא יחל דברו, ועניינה הוא ציווי לקיים את האיסור חפצא או האיסור גברא שחל ע"י הנדר או השבועה. ואם כן נמצא שחלות המצות עשה תלויה בחלות האיסור, ובמקום שאיסור הנדר לא חל, מטעם דאין איסור חל על איסור, ממילא ליתא להמ"ע כלל.
♦
ה.
עשה דנזירות לקיים את האיסורי נזיר
כסברא זו הביא הגרי"ג מדברי האבני מילואים (שו"ת ריש סימן טו) על דברי הרשב"א (שו"ת ד, קט) הנשבע שלא ישתה יין, וחזר ואמר הריני נזיר, ושתה יין, אינו חייב אלא משום בל יחל דשבועתו ראשונה, מפני שאין הנזירות חלה, הואיל ואין איסור חל על איסור. והקשה האבני מילואים, מדוע לא יעבור משום בל יחל, שכולל את כל איסורי הנזיר בכולל.ותירץ האבני מילואים ביסוד האמור, שאיסור בל יחל דנזירות אינו איסור בפני עצמו על תגלחת וטומאה ושתיית יין, אלא הוא על מה שעובר על איסורי נזיר שחלו עליו ע"י הנזירות. וא"כ במקום שאיסורי הנזיר לא חלו, כגון שנשבע מקודם שלא ישתה יין, דתו א"א שיחול לאו דלא ישתה משום דאאחע"א, ממילא לא שייך בו לאו דלא יחל כלל, עיי"ש.
♦
ו.
יישוב ג' הקושיות על הרשב"א
הדרינן לניחותא, לעיל (אות ב) הובאו דברי הטורי אבן בדעת הרשב"א, שבביטול עשה שייך בל תגרע, וא"כ קשה: א. מדוע אינו לוקה למ"ד לוקין על לאו שאין בו מעשה. ב. מדוע מהני תשובה על עשה לאלתר, והלא יש את לאו של בל תגרע. ג. מדוע אינו מוציא על עשה יותר מחומש, והרי על לאו צריך להוציא את כל ממונו.ויש לומר בס"ד על הדרך האמורה ברמב"ן, שיסוד איסור ולאו דבל תגרע הוא נטפל לקיים את מצות עשה כהלכתה, ואם כן נמצא שהלאו כפוף לגדרי מצות עשה, והיות ומבחינת מצות עשה של שופר אין לוקים עליו, אף על הל"ת דבל תגרע יסודו לקיים את המצות עשה, ולכך כשאין לוקים על העשה, אין לוקים אף על הבל תגרע[7].
אמנם לכאורה תיקשי שהרי לאו של בל תגרע לוקין עליו כמבואר בספר החינוך.
ואמר לי הגאון רבי איתמר גרבוז שליט"א, שמקובל ליישב דלאו שאין בו מעשה לוקים עליו רק אם יש תוצאה, כגון שנעשה בשר הקדשים לנותר, אלא שהוא בלא מעשה. אולם על דבר שלא קיימו בלא מעשה אין לוקים אף לאותו מ"ד שלאו שאין בו מעשה לוקין עליו, ומשום כך בביטול עשה אין לוקים עליו.
ואף הקושיא הנוספת כיצד מהני תשובה על עשה, והרי יש בזה בנוסף לאו של בל תגרע, ועל לאוין נדרשת כפרת יום הכיפורים. יש לומר דלאו דבל תגרע יסודו לקיים את המצות עשה שלא תתבטל, ונמדד בגדרי עשה, והיות ומבחינת מצות עשה הצליח לשוב בתשובה בעזיבת החטא בקבלה לעתיד ובווידוי, ושוב אינו עובר על העשה, אם כן הוא הדין שאין הלאו דבל תגרע מעכב את הכפרה, שכן יסודו הוא לקיים את העשה. וכל שמבחינת העשה התכפר ופטור הוא, שוב אין הלאו דבל תגרע מעכב את הכפרה, וגדרו להתכפר כמצות עשה.
ואף הקושיא האחרונה, מדוע אין נדרש להוציא על עשה יותר מחומש משום לאו דבל תגרע, יבואר היטב לדרכינו, שהיות ובל תגרע בא לחזק ולבסס את העשה, אם כן כל שמבחינת מצות עשה אינו צריך להוציא יותר מחומש, שוב אין הבל תגרע דורש שיוציא את כל ממונו, היות ומבחינת מצות עשה מקיים את חיובו עד חומש.
שו"ר שכעין זה כתב הברכת פרץ (שם), שאם אנוס הוא במצות עשה כשמוציא חומש ממונו, שוב אין הלא תעשה מחייבו, דהרי אינו מגרע מחיובו, שהרי הוא פטור.
♦ ♦ ♦