רביעית יין ופת הבאה בכסנין

הרב עמנואל מולקנדוב
פתח תקווה
רביעית יין ופת הבאה בכסנין - האם עולים לקידוש במקום סעודה
רביעית יין לקידוש במקום סעודה
ידועים דברי הטור בסי' רע"ג ס"ה שכתב בשם הגאונים "הא דאמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה א"צ שיגמור שם כל סעודתו אלא אפילו אכל דבר מועט 'או שתה כוס יין' שחייב עליו ברכה יצא ידי קידוש וגומר סעודתו במקום אחר, ודוקא שאכל לחם 'או שתה יין' אבל אכל פירות לא" ע"כ. וכ"פ בפשיטות השו"ע שם. והנה, כבר כתב המ"ב שם בסקכ"ה וז"ל: "ועיין בחדושי הגרע"א ובתו"ש שהוכיחו דלכמה ראשונים אינו יוצא ידי קידוש במקום וסעודה ע"י כוס יין וע"כ נראה שאין להקל בזה אלא במקום הדחק" ע"כ. וכן בספר תורת שבת (שם באות ו') האריך בזה וזת"ד ובאמת לא מצאנו סעד לדברי הגאונים מן הגמרא וכו' ועוד דפשטות התוס' והרא"ש משמע דס"ל דבעי לחם וכו' ולע"ד כיון שגם המחבר לא החליט את הדין הזה רק כתבו בשם הגאונים ולפי שלא נמצא אפילו שמץ מן הדין החדש הזה לא ברי"ף ולא ברמב"ם ולא בשאר ראשונים לכן כל יר"ש יחמיר על עצמו ויאכל לפחות במקום הקידוש כזית פת עי"ש. וכן האריך לנכון בספר בני ציון [לכטמאן] (באות י') להביא מדברי הגאונים והראשונים, וכתב שלא רק שלא נמצא בגאונים שלפנינו את דברי הטור בשמם אלא אדרבה נמצא להיפך, והעלה שראוי שלא לסמוך ע"ד הטוש"ע בשם הגאונים עיש"ב.
וכעת נבאר את הדברים בעזה"י:
ז"ל ספר העתים (עמ' 195): "ונשאל ממר רב האי דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה, בעריכת שולחן לפת ומכשיריה או כל מיני מאכל וכו' והשיב סעודה זו ודאי עריכת שולחן בפת ומכשיריה ולא דבר אחר" ע"כ. ובארח"ח (דף ס"ג ע"ג): "כתב רב שר שלום גאון דיוצא אדם בקידוש שלא במקום סעודה אם טעם שום דבר מועט כדאמר טעימו מידי, ודוקא לחם אבל פירות לא" ע"כ. ובשם רב נטרונאי כתב שם: "הכין משמע דוקא נהמא דאמר שמואל אין קידוש אלא במקום סעודה וכו' וכל סעודה נהמא הוא" ע"כ. ורס"ג בסידורו כתב: "וצריך לאכול בלילי שבתות אחר קידוש אפילו כזית ואם לאו לא יצא יד"ח" ע"כ. והביאוהו הריצ"ג (עמ' י"א) ובתשובות הרשב"א (סי' תשל"ד) ועוד. ומבואר להדיא מדברי הגאונים הנ"ל דדוקא לחם בעינן ולא דבר אחר, ויין בכלל דבר אחר הוא, דאינו פת.
וכן מתבאר מדברי רב עמרם גאון ועוד ראשונים בטעם הדבר שאין מבדילין במוצ"ש על הפת אולם מקדשים על הפת. כתב רע"ג בתשובה (אוה"ג פסחים עמ' 102), ומשם היא בסידורו והובא בריצ"ג (שם עמ' י"א), מפני שקידוש א"א לו שלא לסעוד, דקא אמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה, וכיון ששולחנו קבוע וסעודתו קבוע וא"א לו שלא לסעוד מקדש על הפת, במוצ"ש כלום שולחנו קבוע ופת מתוקנת לפניו שנוטל לפת ומבדיל עליה הלכך אין מבדילין על הפת. וכתב עליו ריצ"ג ואנו סוברים שבמוצ"ש נמי שולחן קבוע והפת מצויה שכך אמרו חכמים לעולם יסדר אדם שולחנו במוצ"ש ואע"פ שא"צ אלא לכזית כדי שתהא סעודתו מתוקנת כל השבוע כולה, אלא כך תקנו אנשי כנה"ג הבדלה על הכוס דאמרינן בתחילה קבעוה בתפילה חזרו והעשירו קבעוה על הכוס וכו' וה"נ כתוב בהלכות עכ"ד. וכ"כ רשב"ם (פסחים ק"ו ע"ב) וראבי"ה (שם) כטעם ריצ"ג.
והנה, מה שהקשה ריצ"ג על רע"ג נראה שאינו קשה שאין כוונת רע"ג שבמוצ"ש אין חיוב לאכול פת, אלא כוונתו היא כמו שהסביר הב"י בסי' רצ"ו^[1] שבשבת החיוב לאכול הוא מיד סמוך לקידוש כי אין קידוש אלא במקום סעודה ולכן הפת מענינא דקידוש היא, אבל במוצ"ש אע"פ שיש חיוב לאכול פת מ"מ אין זה מענינא דהבדלה כלל ויכול לאוכלו גם במקום אחר ולאחר זמן ולכן אין הפת מענינא דהבדלה ואין מבדילין עליה. ובזה מדוייק מש"כ רע"ג שבשבת א"א שלא לסעוד שאין קידוש אלא במקום סעודה, ולא כתב דדרשינן תלתא 'היום' - דאין כוונתו להביא ראיה לעצם חיוב הסעודות אלא לקישורם לקידוש, ואם איתא שבקידוש מהני לשתות רביעית יין כדי שיעלה לקידוש במקום סעודה – עדיין קשה מדוע מקדשים על הפת, הרי זה כמו בהבדלה שבשניהם יש חובה לאכול פת ואין חובה להסמיכה לקידוש. אע"כ דס"ל שבקידוש יש חובה לאכול פת מיד לאחר הקידוש, ולכן מהני לקדש על פת.
וכן מתבאר מדברי תשובת הגאונים שהובאה באוה"ג פסחים (עמ' 97) וז"ל: "וששאלתם אם לא נזדמן לו לאכול בליל שבת או שאינו יכול לאכול אם יקדש הלילה אע"פ שאין שם סעודה או ימתין עד למחר בסעודה מי אמרינן כיון דאין קידוש אלא במקום סעודה לא יקדש עד למחר או לא. כיון דכתיב וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא קריאה ולא נימא כיון דחייבין אנו לקדש את השבת בכניסתו יקדש אע"פ שאין שם סעודה אלא ודאי יקדש במקום סעודה וכן הלכה" ע"כ. ומבואר שצריך לאכול סעודה בדוקא ולא מהני שישתה רביעית יין שיעלה לו לקידוש במקום סעודה, ולכן לא יקדש בלילה אם אין לו סעודה וידחה את הקידוש למחר.
וא"כ התבאר שדעת כל הגאונים הידועים והמפורסמים שעליהם אנו סומכים – דלא מהני יין לקידוש במקום סעודה, ואף אם המצא ימצא איזה גאון דס"ל כדכתב הטור בשם הגאונים – אין הוא מהגאונים המפורסמים הנ"ל ולא נסמוך עליו נגד כל הגאונים הנ"ל, ומה גם שלא נמצא עד היום גאון זה דס"ל כדכתב הטור בשם הגאונים^[2].
ומעתה נעבור לדברי הראשונים:
המג"א בסי' קפ"ח (סק"ט) שהביא התו"ש בסי' רע"ג אות י"א הב"ד תר"י בברכות לדף מ"ט ע"ב, שכתב: "בשני הפעמים שחייב לקדש אחת ביום ואחת בלילה צריך שיאכל פת כדי שיהיה במקום סעודה" ע"כ. וכתבו האחרונים הנ"ל שתר"י חולק ע"ד הטור בשם הגאונים, דלא מהני יין אלא פת.
וכן הוכיח הערך השולחן בסי' רע"ג מדברי התוס' והרא"ש בפסחים (ק' ע"א ד"ה ר' יוסי) שהקשו לדעת ר' יוסי שהמתחיל בסעודה מע"ש א"צ להפסיק כשקדש היום ולאחר מכן מקדש ואינו אוכל איך מהני, והלא אין קידוש אלא במקום סעודה? ותירצו שהסעודה שעשה לפני כן מועילה עי"ש. ואם איתא דמהני רביעית יין מה הקושיא – שישתה רביעית יין ויעלה לקידוש במקום סעודה, אע"כ דלא מהני.
וכן מבואר בדברי הראשונים על הרי"ף בפסחים (דף כ"ד ע"א מדפי הרי"ף). דהנה, דעת הרי"ף שם שצריך לברך על כל כוס מד' כוסות, דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר. והרשב"א בתשובה מיוחסות (סי' ר"ב) הקשה מקידוש והמוציא 'דלא סגי דלא מברך המוציא', דהא אין קידוש אלא במקום סעודה, ואעפ"כ יין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון עי"ש. ואם איתא דאפשר לשתות יין ולצאת יד"ח מדין קידוש במקום סעודה לא מקשה מידי. ובאמת שהרמב"ן במלחמות עמד בקושיה זו וכתב שאין הפסקה זו קבועה עליו מצוה בתוך השתיה ע"כ. וביארו ר' דוד ומהר"ם חלאוה בדף ק"ט שם, ויותר להדיא הרא"ה בחולין פ"ו, שאע"פ שחייב לאכול לחם, מ"מ יכול לשתות כל צרכו יין לפני הסעודה ובסעודה לא ישתה יין ואין ברכת המוציא קבועה 'בתוך' השתיה אלא יכולה להיות אחריה עי"ש. ומבואר בדבריהם שאף אם ישתה כל צרכו, שזה כמה רביעיות, עדיין צריך לאכול פת מדין מקום סעודה. וכ"כ עוד הרשב"א במשמרת הבית ב"ו ש"א ולא תקרא קבע של שתיה בשום מקום סעודה אלא האוכל פת וזה דבר פשוט, זכר לדבר ואקחה פת לחם וסעדו לבכם ע"כ^[3]. הנה מבואר להדיא בדברי הראשונים הנ"ל שצריך לאכול לחם דוקא, ולא מהני יין.
וכ"ד הרי"ד בתוספותיו לפסחים (מהדורא תנינא ק"א ע"א), שכתב: "דאע"ג דאכלי ריפתא פורתא לית לן לקדושי אלא במקום סעודה חשובה דבעינן וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא קריאה" ע"כ. ומדבריו מבואר שלא רק שצריך פת אלא שצריך שתהיה סעודה חשובה ולא רק מעט פת וכדומה, ולפי דבריו ודאי דלא מהני רביעית יין.
וכ"ה בפסקי ר' אלעזר מטרשקון (עמ' 114) וז"ל: "ומה שנסתפקת עוד מורינו במי שהוא צמא לשתות בלילי שבת מי שרי לקדש ולשתות בלא אכילה, לענ"ד פשיטא לי דלא איקרי מקום סעודה בלא אכילת פת ומי שהוא חולה או איסטניס שאינו יכול לסעוד אין יוצאין מקדוש במקום סעודה מדרבנן אא"כ יאכלו כזית פת או אחרים שאכלו שם ויקרבו במקום סעודה וכו' וכל מקום שהוזכר בתלמוד סעודה הוא מקום סעודת פת" עי"ש.
וא"כ נמצא שדעת כל הגאונים והראשונים שלפנינו דלא מהני שתיית יין כלל בין אותה הרביעית ובין רביעית אחר לקידוש במקום סעודה, ולא נמצא מה שכתב הטור בשם הגאונים דמהני. ועוד, שאף אחד מהראשונים לא הביא שדעת הגאונים ששתיית יין עולה לקידוש במקום סעודה, ואטו רק הטור ראה גאונים אלו ושא"ר לא ראו. ואף אם ימצא איזה גאון דס"ל כן – מ"מ דעת שאר הגאונים והראשונים הנ"ל [קרוב ל25 גאונים וראשונים] דלא מהני, וא"כ אין לסמוך על זה כלל, ואם סמך ע"ז בלילה בירך ברכה לבטלה [ברכת מקדש השבת] וגם שתה רביעית יין ללא קידוש, ואם סמך ע"ז ביום שתה רביעית יין ללא קידוש, ואם לאחר מכן סמך ע"ז ואכל סעודת שבת ללא קידוש – נכשל באכילה ללא קידוש.
אלא שיש לדון לפ"ז האם מהני מה שנוהגים, בעיקר בשבת בבוקר לאחר תפלת מוסף, לקדש על מיני מזונות וכדומה, שלכאורה מלשונות הגאונים והראשונים הנ"ל מבואר שצריך 'פת' כדי שיעלה למקום סעודה, ויש לדון האם פת הבאה בכיסנין חשיבא פת לענין זה או לא.
♦
פת הבאה בכיסנין אם יש עליה שם פת ואם יוצאים בה יד"ח ג' סעודות בשבת
האחרונים נחלקו בזה לג' דעות:
הרחיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' מ"ח) האריך בענין זה, והעלה שהן בליל פסח וליל סוכות, שיש בהם חובה מהתורה לאכול כזית לחם, והן בשבתות ושאר ימים טובים, אם אכל כשיעור קביעות סעודה ומברך המוציא ובהמ"ז יוצא יד"ח ואם אכל פחות מזה לא יצא יד"ח עיש"ב. וכ"כ בשו"ת זר"א (סי' כ"ח) עי"ש ועוד.
הרבה אחרונים הסכימו שבשבת ויו"ט צריך לאכול שיעור קביעות סעודה, אבל בליל פסח וליל סוכות המצוה משוי ליה קבע ויוצא גם בכזית – כ"כ האור החיים בספרו ראשון לציון בברכות ל"ח ע"א, הנהר שלום והמגן גבורים בסי' קס"ח, מחה"ש בסי' ר"פ ורע"ד ובעוד מקומות, מעשה רוקח פ"ג מברכות ה"ט, וכ"כ סברא זו מהר"י בן נעים שהובא בכיכר לאדן בליקוטים סי' ה' [אע"פ שהוא ס"ל שיוצא גם בשבת בכזית – עי' לקמן], וכ"כ המנ"ח מצוה י' ועוד אחרונים.
הרבה אחרונים נקטו שיוצא יד"ח גם בשבת וגם בפסח בכזית פה"ב, דשם לחם עליה אע"פ שהאדם מברך עליה במ"מ. הפמ"ג בסי' קס"ח (א"א אות ט"ז) כתב בסוף דבריו העולה מזה דודאי לחם מקרי אף ביין שמן דבש וחלב לחלה, ולחם דיוצא יד"ח בשבת בכזית כבסימן קפ"ח סק"ט וסי' ר"פ [במג"א], ופסח להר"ם בד' דברים אין יוצאין דעוני בעינן ובמי פירות יוצאין דלחם הוי ואפילו לא קבע רק כזית יוצא יד"ח, והמוציא ובהמ"ז תליא בלחם שאדם קובע כדאמרן ע"כ. ובשו"ע הגר"ז (סי' קפ"ח אות י') כתב שרק אם קובע סעודה ומברך המוציא וג' ברכות יוצא יד"ח. אולם בהגהה שם כתב ששמע מהגר"ז בסוף ימיו שחזר בו ולא הצריך לאכול כשיעור קביעות סעודה, שהרי גם בברכה מעין ג' יש בה הזכרה של קדושת היום ע"כ. ובספר עיקרי הד"ט (סי' י"ג אות ב' [הובא בכה"ח סי' עד"ר אות כ"ד]) כתב שהוכיח בספרו שותא דינוקא סי' ס"ח שיוצא יד"ח בפה"ב אף בסעודה ראשונה ושניה, ואף אם יאכל ממנו פחות מאכילת פרס ויברך עליו במ"מ וברכה אחת מעין ג', אבל הרב יוסף אומץ כתב וכו' עי"ש, ונראה שדעתו היא שיוצא יד"ח גם בכזית [ולא חזר בו מכח דברי הרחיד"א]. וכ"ד מהר"י בן נעים שהביא הרחיד"א בכיכר לאדן שם שיוצא יד"ח גם בשבת וגם בפסח בכזית ואף ללא הסברא שבפסח המצוה עושה את האכילה לקבע, אלא שכיון שיש שם לחם על פה"ב – גם בכזית יוצא יד"ח אע"פ שלא מברך בהמ"ז עי"ש. וכ"ד החמ"מ בסי' קס"ח למעיין בדבריו שגם בכזית יוצא יד"ח. וכ"נ דעת מאמ"ר, שבסי' רצ"א אות ג' כתב לקמן בסי' תע"א משמע דפה"ב אע"פ שאין מברכין עליו המוציא וג"ב הוי פת, ושפיר דמי למיפק ביה ידי ג' סעודות וכן לשאר דברים שצריך פת ועי' לקמן סי' תר"מ [ולא מצאתי שם] וכו' ועי' לקמן סי' תמ"ד וצריך להתיישב עוד. וממ"ש לעיל סוסי' קפ"ח משמע דלא מקרי פת לצאת ידי חובת סעודת שבת ויו"ט והכי משמע בהדיא דברי המג"א סי' תע"א ע"כ. ובסי' תרל"ט אות ג' כתב שיש פנים לומר דפה"ב עדיף מתבשיל ומקרי פת – עי' מש"כ לעיל סי' רצ"א אות ג' ולקמן סי' תר"מ ע"כ. ונראה שנוטה יותר לזה אע"פ שעמד שבסי' קפ"ח לא משמע כן.
ונ"ל שכ"ד הב"י בסי' קס"ח סוף סט"ו גבי טרוקנין שכתב שפשט הגמ' בדף ל"ח ע"א שמר בר רב אשי לאו לאפלוגי אתא אלא לומר שאדם יוצא בו יד"ח בפסח וכו' אבל לענין ברכת המוציא ודאי דדוקא בדקדבע עליה מברכין לה ואי לא קבע לא עי"ש. ונראה מדבריו שרק לענין ברכת המוציא בעינן קביעות אבל לענין לצאת יד"ח לא בעינן קביעות ומברך מזונות ויוצא יד"ח בכזית. ובשו"ת יוסף אומץ לא כתב כן בדעת הב"י אלא אדרבה שרק אם קובע מברך המוציא ויוצא יד"ח עיש"ב.
אכן, נראה שזו מחלוקת ראשונים גדולה, ודעת רוב הראשונים כדעת רוב האחרונים שלא יוצאים יד"ח אם לא קבע. הנה, בסוגיא בברכות ל"ח ע"א גבי כובא דארעא איתא מר זוטרא קבע סעודתיה עליה וברך עליה המוציא ובהמ"ז. אמר מר בר אשי ואדם יוצא בה יד"ח בפסח מ"ט לחם עוני קרינן ביה ע"כ. וכתב או"ז (סי' קמ"ח) בשם ר"ח: "מר זוטרא וכו' דלענין שויא נהמא אי קבע סעודתיה עליה בתחלה מברך המוציא ולבסוף ג"ב ויוצא בה יד"ח בפסח מ"ט לחם עוני קרינן ביה, ואי לא קבע סעודתיה עליה בתחלה במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין ג'” ע"כ. ומפורש שרק אם קובע סעודתו יוצא יד"ח בפסח, ואם לא לא. וכ"נ מראבי"ה (סי' ק"ד) שהביא את דברי מר זוטרא ומר בר רב אשי וכתב: "ואע"ג דגמרינן להו לחם לחם מהדדי בריש מסכת חלה ירולשמי ובפרק כל שעה ובפרק העומר [פי' ולענין חלה גירסת הר"ח שהביא או"ז וכן גירסת ראבי"ה שם שטרוקנין שהוא כובא דארעא פטור מחלה] – כיון דע"י קביעות נקרא לחם נפיק ביה נמי בפסח" ע"כ. ומבואר ג"כ שרק ע"י קביעות נקרא לחם, וממילא פשוט שרק אם קבע יוצא יד"ח בפסח.
אולם, בריא"ז שם מבואר שגם אם לא קבע סעודתו יוצא יד"ח בפסח, וז"ל: "חתיכת לישה קטנה הנאפת ע"ג קרקע חייבת בחלה ואדם יוצא בה יד"ח בפסח משום מצה ומי שקובע סעודתו עליה מברך עליה המוציא ובהמ"ז ומי שאינו קובע סעודתו מברך עליה מזונות ומעין ג'” ע"כ. ומבואר שיוצא יד"ח בין אם קבע ובין אם לא קבע, כמדויק מלשונו.
ובאמת, שזו פשטות לשון הרמב"ם בפ"ו מחו"מ (ה"ה-ו') שכתב: "מצה שלשה במי פירות יוצא בה יד"ח בפסח אבל אין לשין אותה ביין או בשמן או חלב משום לחם עוני" ע"כ. ומדסתם משמע שאף אם לשה בהרבה מי פירות, דהוה פה"ב וכמ"ש בפ"ג מברכות – אעפ"כ יוצא בה יד"ח, ומשמע אף בכזית ואף בדלא קבע. וכן בה"ו כתב שאפילו אפאה בקרקע יוצא יד"ח, ומסתימת דבריו נראה שזהו ככל מצה אחרת שאפאה בתנור או במחבת, שיוצא בה יד"ח בכזית אף שאינו קובע סעודתו עליה. ומה שכתב אח"כ שכל מצה שמברכים עליה בהמ"ז יוצאים בה יד"ח – כוונתו לאפוקי מצה של איסור, וכמו שכתבו האחרונים.
אמנם, עדיין אפשר היה לפרש דברי הרמב"ם וריא"ז שרק לענין פסח אמרו כן, שהמצוה משוי לה קבע וכמו שכתבו הרשל"צ וסיעתו. אולם, סברא זו אינה נראית כלל, דהא ענין פה"ב שקובע סעודתו עליה צריך שבפועל לחם זה יהיה הלחם העיקרי של הסעודה שלו, ואם הוא אוכל לחם אחר בסעודה אין סברא שהמצוה תחשיב את פה"ב ללחם גמור לברך המוציא בכזית. וע"כ נראה יותר בדעתם דס"ל שיש שם פת עליה ויוצאים יד"ח גם בכזית אפילו שמברכים עליו במ"מ ומעין ג'.
ובאמת, שלשון הרמב"ם בפ"ג מברכות גבי פה"ב 'אע"פ שהיא פת' מברכים עליה במ"מ. וכן גבי כובא דארעא כתב שאין עליה 'צורת פת', ומשמע שהם פת גמור ורק לגבי ברכה אין מברכים המוציא. והטעם כמ"ש הכס"מ שם (וכן בב"י בסי' קס"ח) שלא תקנו המוציא אלא ללחם שדרך בנ"א לקבוע עליו סעודה עי"ש, אבל ברכת מזונות אין מפקיע ממנו שם לחם לגבי אכילת מצה ולאכילת שבת. ועוד, דהא ברכות דרבנן ומהתורה א"צ לברך לפניה כלל, וכן לאחריה רק אם שבע מברך בהמ"ז אפילו בפת גמורה, וא"כ לא נראה שלצאת יד"ח תלוי בברכת המוציא ובהמ"ז.
אולם, מצאנו לכמה ראשונים דפליגי על הרמב"ם בהגדרת פה"ב וס"ל שאין עליה שם פת ולכן ברכתה מזונות. הרשב"א בברכות ל"ח ע"א דן האם הברכות משתנות לפי השיעור שלא האכילה או לא וכתב שאין משתנות אלא בשינוי המין א"נ במין אחד בשנשתנית צורתו דהו"ל כמין אחר כגון שנשתנה מחיטה לקמח ומקמח לתבשיל או לפת וכו' ופה"ב דאמר רב הונא כל שאחרים קובעים עליו סעודה וכו' דאלמא ברכות משתנות בריבוי השיעורין – לא היא דפה"ב כי לא מברכין עליה המוציא אפילו על אכילת כזית 'היינו משום דחשבינן ליה כמשתנה ממינו' ותדע לך שהרי בפת דעלמא מברכין עליה המוציא בכזית ובפה"ב לא מברכין אלא מזונות אלא דכשקובע עליו סעודה 'עשאו כפת דעלמא' וכו' והו"ל לדידיה כמי שלא נשתנה ממינו עכת"ד עי"ש. ומפורש בדבריו שפה"ב כשלא קובע סעודה עליה הוי כמין אחר, וכשקובע מברך המוציא מדין אחשביה. וצריך להוסיף שבודאי אין כוונתו לומר שאין זה פת כלל, דהא לא מועיל אחשביה לדבר שאינו פת, אלא כוונתו היא שעיקר דעתו של אדם ועיקר שם פה"ב היא על שם המתיקות והמילוי שבה, ולכן אין הלחם עצמו חשוב כלחם שעשוי להשביע ולכן לא מברכים עליו המוציא. משא"כ אם האדם קובע סעודה עליו, הרי הוא מגלה בזה בדעתו שהפת שבכסנין חשובה לו יותר מהכסנין ולכן הוא מברך עליה המוציא. אלא שיש לעיין מדברי הרשב"א בדף מ"א ע"ב גבי דברים הבאים בתוך הסעודה, שכתב ופה"ב דהיינו פרפרת דמתניתין אם באה בתוך הסעודה אינה טעונה ברכה כלל לא לפניה ולא לאחריה וכו' וטעמא דמילתא משום דפרפרת הויא פת ואילו קבע עליה סעודה וכו' מברך המוציא וג"ב והלכך כל שבאה בתוך הסעודה דין הוא שיפטור אותה בברכת הפת אבל אם באה לאחר הסעודה טעונה ברכה לפניה משום דלאו למיזן אתיא אלא לקינוח וכו' עי"ש. ומבואר שהטעם שפה"ב נפטרת בברכת המוציא הוא משום שהיא פת, מכיוון שאילו קובע סעודה מברך המוציא. והרי בדף ל"ח כתב הרשב"א שאין ללמוד ממה שקובע סעודה, דהתם אחשביה, אבל אם לא קבע סעודה אין עליה שם פת והוה כנשתנה ממינו. ונראה שכוונת הרשב"א היא עפ"י מה שביארנו בדעתו, שאמנם האדם מברך על זה מזונות והוי כנשתנה ממינו, אולם עדיין שם פת עליה לענין זה שאם בירך המוציא שפוטר את פה"ב, דהא מהני לזה אחשביה, וכנ"ל, אבל לענין לצאת יד"ח של מצה וכדומה לא יוצא, כי אין זה פת גמור, והוי כנשתנה ממינו, ודוק.
ובאמת, שגם הרא"ה בברכות ל"ח כתב כדברי הרשב"א והוא לשיטתיה אזיל בכמה מקומות להדיא, שאין פה"ב מועילה לסעודת שבת דאין עליה שם פת. ז"ל בדף ל"ח ע"ב שאין שינוי ברכות בשיעורין וכו' והא דאמרינן לקמן בפה"ב וכו' הרי דכשהוא אוכל הרבה ממנו משתנית ברכתו לאו משום ריבוי שיעורו הוא דהא באוכל ממנו כביצה שהוא בפת שיעור חיוב בהמ"ז לדברי הכל ואפ"ה לא מיחייב בפה"ב אלא דפה"ב אין דינו כפת אלא כמאכל הבא מחמשת המינין שהכיסנין שבו וענינו מוציאין אותו מתורת פת שאין דרך בנ"א בפת כזה, וכשאדם קובע סעודתו עליו הא אחשביה ושויא פיתא עכ"ד. ולעיל בדף ל"ח ע"א גבי כובא דארעא כתב הרא"ה שהרי"ף כתב שאם קבע סעודתו מברך המוציא ואם לא מזונות עשאה רבינו ז"ל כפה"ב דאמרינן לקמן דאית ליה האי דינא והיא פת שנאפו קליות בתוכו. ומסתברא דלא דמי דהתם לאו פת הוא דהרי אשתני בכסנין ושנייה שינויא ולהכי בעינן קובע סעודתו עליו אבל הכא פת גמור הוא בין קבע סעודתיה ובין לא קבע סעודתיה חד דינא איתא ליה ודינא דפת אית ליה ומר זוטרא ל"ד אם קבע אלא ה"ה אם לא קבע מברך המוציא וכו' וכן ג"כ יוצא בזה בפסח דלחם חשוב הוא וכו' עי"ש. ומבואר ג"כ שפה"ב לאו פת היא. ובדף מ"ד גבי ברכת מעין ג' כתב ובירושלמי אמרינן דצריך להזכיר בה מעין המאורע וכו' ובגמ' דילן לא אדכרו בה כלל ואפשר דאפילו לסברא דירושלמי אם עבר ולא הזכיר יצא דדוקא בבהמ"ז אמרו דלא יצא משום דלא סגי דלא אכיל פת כדלקמן וה"ט שייך בפת ולא בשום מידי אחרינא ע"כ. ומפורש שלא יוצא יד"ח בפה"ב, וכנראה הטעם כנ"ל דליכא עליה שם פת.
ובאמת שהמאירי בדף מ"ט כתב י"מ ששבת ויו"ט דיו בפירות ואע"פ שאין בהם בהמ"ז אפשר בפירות של שבעת המינים שהן במעין ג' ולדעת תלמוד המערב שמטעין להזכיר בהם מעין המאורע. ובר"ח א"צ אף לפירות שלא נאמר בו אלא תענית הבא מצד אבל וצער ובשבת מיהא לדברי הכל טעון פת דעונג כתיב ביה ואין עונג בלא פת ע"כ. ודבריו קצ"ע, דבתחלה כתב ששבת וי"ט אפשר בפירות מז' המינים, ולבסוף כתב ששבת לכו"ע צריך פת. ואולי כוונתו היא שיש שני ענינים בשבת - לאכול ג' סעודות, ואת זה לומדים מתלתא 'היום', ובזה סגי גם בפירות מז' המינים, ועוד יש ענין של עונג שבת, שזה צריך בפת. ומ"מ מבואר מדבריו שלפי הירושלמי, שצריך להזכיר מעין המאורע בברכת מעין ג' – וכ"פ הרמב"ם, אם לא הזכיר חוזר. וא"כ אפשר שגם לפי הרמב"ם כך הוא הדין ולשיטתו נחלק על הרא"ה. וע"ע בשלה"ג סו"פ כיצד מברכין שכתב בדעת הרמב"ם שהזכרת מעין המאורע בברכת מעין ג' היא רק בעל המחיה ולא בעל הגפן ועל הפירות, ותמה על זה מדוע ומה המקור עי"ש. ואם כי אין דיוקו מוכרח בדעת הרמב"ם, מ"מ אפשר לפי הנ"ל להבין שבמעין ג' מכיוון שיוצא יד"ח בפה"ב צריך להזכיר, וממילא חוזר אם לא הזכיר, משא"כ בפירות ויין.
אולם, עדיין יש לעיין, דהא גם במעשה קדירה צריך לברך מעין ג' ובזה ודאי שאין שם לחם ולא יוצא בזה יד"ח. ואין נראה שיהיה חילוק בין זה לבין פה"ב בענין הזכרת מעין המאורע.
ודעת בעה"מ בפסחים ס"ח ג"כ דלא מהני אלא פת, שכתב שם ויש תעניות שאדם מסיח דעתו מאכילה מחמת עסקיו בדברים אחרים או שמעביר שעתו במיני פירות ובמיני תרגימא דברים שאין טעונין ג"ב לאחריהן וכו' והיא מותרת בר"ח ובחוה"מ ואסורה בשבתות וי"ט שצריך לקבוע להם סעודה וכו' עי"ש. וכ"ה במאירי שם להדיא, שצריך לקבוע בשבת וי"ט על פת שמברכים עליה ג"ב שאין סעודה אלא בפת עי"ש. וכתב ששיטה זו נראית בעיניו עיקר, אע"פ שבשאר מקומות לא כתב כן עי"ש. ואו"ז בהלכות ע"ש סי' כ"א כתב בשם ר"א ממיץ ועיקר סעודת שבת בלחם תלוי כדגרסינן בפרק ג' שאכלו וכו' הרי משמע דלא חשיב סעודת שבת אלא מידי דשייך ביה למימר בהמ"ז שמזכיר בו של שבת ואיזו – זה לחם, דאי שאר אוכלים לא שייך בהו כ"א מעין ג' וכו' ומאחר שכך דסעודת שבת היינו לחם צריך למיכליה לתיאבון לכל בן ברית אסור למיכל אותו גרימזלי בשבת קודם סעודה משום דלא אכיל סעודת שבת לתיאבון ועושהו לא ניתן להישבון עכ"ד. וגם האו"ז, שם שנקט עפ"י רשב"ם ותשובת ר' קלונימוס שמותר לאכול גרימזלי לפני הסעודה, זהו מדין שא"צ לאכול סעודת שבת לתיאבון, אבל לא חלק על עצם דינו של הרא"ם שלא מועיל לסעודת שבת אלא פת.
נמצא שדעת ר"ח, הרא"ם, ראבי"ה, או"ז, רשב"א, רא"ה, מאירי, ועוד שלא יוצאים יד"ח אלא בפת. ומסתימת דברי רמב"ם וריא"ז נראה שיוצאים יד"ח. וכ"נ קצת מדברי הב"י בסוסי' קס"ח ובשו"ע בסי' תס"א, שיוצאים יד"ח בכובא דארעא ולא התנה שצריך לקבוע סעודה.
והנה, עיקר הקושיא לשיטת הרמב"ם וסיעתו היא מהגמ' בברכות מ"ט ששבת לא סגי דלא אכיל ור"ח סגי דלא אכיל, ופירשו הראשונים שגם בר"ח חייב לאכול ואסור להתענות אלא שלא חייב לאכול פת, משא"כ בשבת ויו"ט חייב לאכול פת שמחייבת בהמ"ז ולכן חוזר. ואם סגי בפה"ב עדיין לא חייב לאכול פת שמחייבת בהמ"ז, ולא יחזור אם לא אמר רצה? ומהר"י בן נעים שהביא הרחיד"א בכיכר לאדן תירץ שכוונת הגמ' היא שבשבת חייב לאכול פת ואם יאכל כדי שביעה יתחייב בבהמ"ז מהתורה, ולכן גם אם לא אכל כדי שביעה וחייב בבהמ"ז מדרבנן, ג"כ חייב להזכיר אטו אם יאכל כדי שביעה, וה"ה גם בפה"ב אם יאכל קביעות סעודה חייב בבהמ"ז מהתורה. משא"כ בר"ח, שלא חייב לאכול פת אלא פירות, ואין מציאות להתחייב בהמ"ז מהתורה ולכן לא חוזר גם אם אכל פת עי"ש.
ויש להוסיף בזה את דעת מהר"ח או"ז בסי' ע"א ששבת קובעת לפה"ב ומברכים המוציא ובהמ"ז על כל שהוא. והביאו מהר"א אזולאי בהגהותיו על הלבוש בסי' קס"ח והובא בברכ"י שם, וכ"ד מהר"י חאגיז שהביא ברכ"י שם. ואע"פ דאנן לא קי"ל הכי, אלא אנחנו מברכים במ"מ ומעין ג' – זהו משום סב"ל אבל מ"מ חזי לאצטרופי דהא לפי דעתם בשבת דין לחם גמור יש לזה ובודאי יוצאים בזה יד"ח של ג' סעודות אע"פ שאנו מברכים על זה במ"מ מספק [וכמו שמי שבירך בטעות על לחם גמור במ"מ ומעין ג' שיצא יד"ח סעודת שבת ה"ה הכא].
והנה מצאנו עוד ראשונים שנראה מדבריהם שלא רק בפה"ב אפשר לצאת יד"ח בג' סעודות אלא אפילו במיני תרגימא ופירות. כ"כ הרמב"ן, הרשב"א והר"ן בשבת קי"ז והמ"מ פ"ל מהלכות שבת בשם איכא מ"ד. וברשב"א שם מפורש שלהאי מ"ד בג' סעודות יכול לאכול מיני תרגימא, וכמ"ש שעה"מ פ"ו מסוכה ה"ז עי"ש.
וכ"כ שה"ל בסי' צ"ג בשם ר' ישעיה [והוא בפסקיו לסוכה כ"ז] שמדעת ר"א בסוכה, שמותר להשלים י"ד סעודות במיני תרגימא, מוכח שפרפרת ומיני תרגימא חשובים הם ואפשר לקיים בהם ג' סעודות עי"ש. אלא שמצאנו סתירות בדעת הרי"ד, דבברכות מ"ט כתב להדיא שמסוגיא דהתם מוכח שא"א לקיים בפרפרת ומיני תרגימא ג' סעודות דסעודה קבועה בעינן עי"ש. וכן בתוספותיו לפסחים ק"א ע"א כתב אין להוכיח מכאן ולהתיר לקדש בלילי שבת כשמתקבצין לשתות ולאכול פירות בלא מקום סעודה כמו שאנו נוהגים עכשיו בבית בעל הברית ואע"ג דאכלי ריפתא פורתא לית לן לקדושי אלא במקום סעודה חשובה דבעינן וקראת לשבת עונג במקום עונג שם תהא הקריאה ע"כ. ומבואר שאפילו אוכל לחם ופירות ושתיה אין זה נקרא סעודה ואין לקדש במקום כזה.
ומ"מ הרמב"ן וסיעתו הביאו מ"ד שיוצאים במיני תרגימא וכנ"ל. וכתב שעה"מ שם ליישב בדוחק לדבריהם את סוגיית הגמ' בברכות מ"ט, דס"ל כדעת ר' ירוחם שהביא הב"י בסי' תי"ח שר"ח אסור בתענית רק ממגילת תענית, והאידנא שבטלה מגילת תענית מותר בתענית. ולפ"ז פירוש הגמ' הוא כפשוטו, שבר"ח אין חובה לאכול כלל, משא"כ בשבת וי"ט יש חובה לאכול [אפילו מיני תרגימא], ולכן אם אכל פת חייב לחזור אם לא הזכיר מעין המאורע, עי"ש. ויש להוסיף שכדעת רי"ו הנ"ל כ"כ ארח"ח בהלכות ר"ח בשם י"א, והוא ר"א מלוניל בספר המנהגות עי"ש. וכ"ד בעה"ט בהלכות מגילה בתחלתו עי"ש. ואפשר ליישב עוד עפ"י דעת בעה"מ והמאירי בפסחים דף ס"ח ע"ב דס"ל שר"ח אסור בתענית קבועה, אבל בתענית ע"ד מקרה שלא שם לב וכד' מותר, משא"כ בשבת וי"ט אסור גם תענית כזו, אבל אכילת פת אין ראיה מהגמ' שחייבים. וע"ע בערך השולחן בשיירי ערך בסוף הספר סי' רצ"א (במהדו"ב) שכתב ליישב שבר"ח סגי בפירות שאינם נקראים מיני תרגימא ובשבת וי"ט חייב לאכול לפחות מיני תרגימא דוקא, ולכן חוזר בבהמ"ז אף שמיני תרגימא אינם צריכים בהמ"ז עי”ש.
ומ"מ ודאי שפשט הגמ' מוכח כדעת רוב הראשונים והאחרונים שיש חיוב לאכול פת ממש ולברך בהמ"ז ולא פה"ב, וכ"ש מיני תרגימא ופירות.
ולפי האמור, נראה שבקידוש היום יש להקל לאכול פה"ב ע"י קידוש דהא יש לצרף את דעת הראב"ד בהשגות פכ"ט מהלכות שבת וסיעתו [ר' דוד, מאירי ומהר"ם חלאוה בפסחים ק"ז ע"א, וארח"ח קידוש אות ד' בשם הרז"ה] דס"ל שבקידוש היום אין איסור לאכול מיני תרגימא לפני הקידוש. ולפי דבריהם מותר לאכול פה"ב אף ללא קידוש [אם נאמר שאין עליה שם פת ולא יוצאים בה יד"ח סעודה]. ואף לדעת הרמב"ם, וסיעתו דפליגי על הראב"ד, מ"מ אפשר כדעת קצת מהפוסקים הנ"ל דס"ל שפה"ב הוי לחם ויוצאים בה יד"ח סעודה מיהא ע"י קידוש. ויש לצרף עוד דעת מקצת מהראשונים שיוצאים יד"ח גם במיני תרגימא. וכן דעת ריא"ז בפסחים פ"י, שכתב: "ונראה בעיני שאם קידש במקום סעודה והתחיל לוכל וכבה הנר ואח"כ הלך ואכל סעודתו במקום אחר יצא בקידוש הראשון. וכן אם היה רוצה לוכל מיני מגדים בבית אחד ועוד היה רוצה לאכול עיקר סעודתו בבית אחר מקדש במקום שאוכל סעודה הראשונה לפי שכל סעודת שבת חשובה היא ואפילו סעודת עראי סעודת קבע נחשבת בשבת ויצא בקידוש הראשון ועל הסעודה השניה מברך בפה"ג ואח"כ אוכל כדרך שעשה בסעודת היום" ע"כ. ולפי דבריו מועיל קידוש גם אם אוכל מיני מגדים, אף שאת עיקר הסעודה אוכל לאחר מכן. ועל כן, בצירוף כל הנ"ל אפשר לקדש ביום ולאכול פה"ב. אולם, יש לחזור ולקדש לפני הסעודה העיקרית על הפת דהא לדעת רוב הראשונים לא יצא ידי קידוש בפה"ב. וגם לראב"ד וסיעתו מה שקידש ואכל זהו לא מדין קידוש אלא מדין אכילה לפני קידוש, וע"כ יש להחמיר בזה ולקדש שוב קודם אכילת הפת. ועי' בבה"ל שהביא דעת הגר"א במעשה רב שלא היה מקדש על יין ומיני תרגימא אלא על סעודה גמורה עי"ש. ועי' בכה"ח (סי' רע"ג סוף אות ה') שכתב בשם החס"ל שטוב לחזור ולקדש על שלחנו שיהא הקידוש במקום סעודה העיקרית אף אם אכל קודם פה"ב או שתה יין עי"ש. ולהאמור זהו יותר מ'טוב לחזור' אלא כמעט כן עיקר הדין.
♦
סיכום
דעת כל הגאונים והראשונים שלפנינו דלא מהני יין לצאת יד"ח קביעות במקום סעודה אלא פת דוקא.
בקידוש הלילה אין לסמוך גם על פה"ב לקידוש במקום סעודה אלא על פת ממש.
בקידוש היום אפשר לכתחילה לקדש ולאכול פה"ב מיד לאחר הקידוש, אולם יש לחזור ולקדש על יין לפני הסעודה העיקרית על הפת.
♦ ♦ ♦